מעשה שהיה כך היה: במגרש מלבני צר וארוך בחדרה, נבנה בית קדמי והמגרש האחורי יועד לבנייה של בית שכן.
השכן - הגיש תוכניות בניה ואף החל בהליכי בניה, אולם בעל הבית הקדמי הגיש התנגדות ולאור ההתנגדות הוועדה המקומית חזרה בה מההחלטה הקודמת לאשר הבניה וטענה כי הצדק עם המתנגדים. מדובר בהתנגדות שעיקרה מושתת על טענה כי המעבר הצדדי אל המגרש האחורי הוא בעצם צריך להיות כולו מתוך שטח המגרש האחורי, שיוקטן בשל כך, ושיעור ההפחתה מאורכו - אינו מאפשר בניה כפי שהוגשה ואושרה.
על כך הגיש השכן (האחורי) ערר תוך סיוע בי כמומחה אשר נתן חוות דעת מקצועית בנושא. הטענה של השכן האחורי היא כי שביל המעבר משרת גם את הדירה הקדמית, ולכן הוא בעצם משותף, עוד נטען כי רוחבו של השביל (3 מ') נקבע לצורך מעבר כלי רכב - ובין היתר חניה אחורית, ועוד נטעם בהרחבה כי נושא הקניין אינו בסמכות הוועדה המקומית, ומאחר שמבחינה תכנונית לא שונה דבר, יש לבטל את חזרתה של הוועדה מעמדתה הראשונה ולאפשר לשכן לבנות.
מדובר בהחלטת וועדת ערר מחוזית מחוז חיפה, מס' 87/13, רוזנברג רחל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה ועוז ושירלי פסטרמן, החלטה מיום 12 ליוני 2013.
ההחלטה התבססה על שני פסקי דין של בית המשפט העליון, והם -
- בג"צ 879/89 בנייני ט.ל.מ חברה לבניין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון,
- בג"ץ 1578/90 הלן אייזן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב.
ככל שיש למי מהצדדים טענות קנייניות, הכתובת לבירור ולתביעה בנושאי קניין היא בית המשפט, ולא הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, המנועה להתייחס בהחלטותיה לנושאים שאינם שיקולי תכנון.
