בחירתו של
חסן רוחאני לנשיא אירן התקבלה בהפתעה - בעצם בחירתו, אך בעיקר ברוב הגדול שבו זכה, שלא חייב סיבוב שני בבחירות. בהערכות המוקדמות טרם הבחירות נחשבו שני מועמדים למובילים:
סעיד ג'לילי - היועץ לביטחון לאומי וראש צוות המשא והמתן האירני בנושא הגרעין, המקורב מאד למנהיג הרוחני חאמנהאי ומוחמד בכר קליבאף, ראש העיר הפופולרי של טהרן. בבחירות עצמן זכה רוחאני ברוב של 50.7%, כאשר כל המועמדים האחרים זכו בפחות מ-17% כל אחד.
רוחאני - איש הדת היחידי בין המועמדים, ודוקטור למשפטים - אינו נמנה על מנהיגי המחנה הרפורמיסטי, שעלה מעל לפני השטח בעקבות הבחירות הקודמות לנשיאות ב-2009. אבל מבין המועמדים בבחירות הוא הקרוב ביותר למחנה זה ותקוותו העיקרית. סביר אפוא להניח שהוא נבחר בעיקר בקולותיהן של שלוש קבוצות: אנשי המחנה הרפורמיסטי, בני מיעוטים שונים שאליהם פנה, וכאלה שראו בו את מי שיכול להביא להקלה בסנקציות המוטלות על אירן ולשיפור מצבה הכלכלי. מותר גם להניח שהפעם לא ניסו אנשי המנהיג הרוחני לזייף את תוצאות הבחירות, כפי שכנראה עשו בבחירות 2009, מחשש שהדבר יביא גם הפעם להתפרצות של תסיסה. מבחינה זו, בחירת רוחאני משקפת כנראה הן הלכי רוח אמיתיים בציבור האירני של רצון בשינוי, והן את השפעת הסנקציות והמצב הכלכלי המחמיר.
העובדה שרוחאני לא נפסל כמועמד לנשיאות - כפי שנפסלו רבים אחרים, ובראשם הנשיא-לשעבר רפסנג'אני - עשויה ללמד שחאמנהאי לא ראה בו אתגר חמור כנשיא. אף על-פי כן, כהונתו כנשיא עשויה להביא עמה בעיות ממשיות וקשיים עבור המנהיג הרוחני ומקורביו, מכמה סיבות:
- גם בעבר נוצרו מתחים וקשיים בין חאמנהאי לשלושת הנשיאים שכיהנו מולו - רפסנג'אני, חאתמי ואחמדינג'אד - שנבעו ממבנה המשטר, הבנוי על מנהיג רוחני ממונה בפועל לכל חייו ועל נשיא נבחר בבחירות כלליות, ומחיכוכים עקב חלוקת הסמכויות ביניהם.
- בחירתו של רוחאני עשויה להעיר מחדש ולחזק - מתוך תחושת ניצחון - את המחנה הרפורמיסטי, שהיה רדום מאז דוכאו ההפגנות בקיץ 2009. אם הדבר יקרה, עשויה בחירת רוחאני לשמש אבן-דרך חשובה בעיצוב פני המשטר.
- העובדה שרוחאני נבחר על בסיס תמיכה עממית כה נרחבת עשויה להעניק לו כוח מול חאמנהאי והמחנה השמרני, מה גם שבחירתו נתפסת כמכה למחנה השמרני.
יחד עם זאת, יתכן שלחאמנהאי יהיה עניין לנצל את דימויו המתון של רוחאני, כדי לנסות להסיר את הסנקציות מעל אירן ולשפר את מעמדה הבינלאומי, מבלי לשלם על כך מחיר כבד מדי בתחום הגרעין.
ברור לכל, שמקבל ההחלטות הראשון במעלה באירן הוא המנהיג הרוחני. עם זאת, הנשיא הוא הדמות השנייה בחשיבותה, בעיקר בתחומי הפנים. הוא ממנה את השרים (באירן אין ראש ממשלה מתחת לנשיא), אחראי לניהול הממשלה ותפקודה, ומופקד על עיצוב המדיניות הכלכלית והפעלתה. סמכותו בתחום מדיניות החוץ, ובמיוחד בסוגיית הגרעין, מוגבלת, והגורם הקובע בתחום זה הוא המנהיג הרוחני. ואולם הנשיא אינו נעדר השפעה גם בתחום זה, משום שהוא ראש המועצה העליונה לביטחון לאומי, והוא מציג את המדיניות האירנית כלפי חוץ. העובדה שרוחאני עסק בעבר בנושאי חוץ ובסוגיית הגרעין, בהיותו ראש צוות המשא והמתן בסוגיה זו תחת הנשיא חאתמי, בעוד שחאמנהאי לא יצא מאירן מאז שהתמנה למנהיג הרוחני ב-1989 - יכולה לשחק לטובת השפעתו של הנשיא.
סביר להניח שרוחאני יקנה עדיפות גבוהה למאמץ לקדם פתרון לסוגיית הגרעין, כדי לצמצם את הסנקציות המוטלות על אירן. במערכת הבחירות הוא התחייב לגלות גישה מתונה, ולפתור את בעיית הסנקציות ובידודה של אירן בזירה הבינלאומית, אם כי, כשאר המועמדים, הוא מחויב להמשך תוכנית הגרעין. לשם כך, הוא עשוי לנסות לגבש הצעות חדשות, כדי להגיע להסדר עם ממשלות המערב. יתכן שגם ייזום מגע ישיר עם הממשל האמריקני בסוגיה זו. השאלה היא מה יהיה אורך החבל ש-חאמנהאי יהיה מוכן להעניק לו, ומותר להניח שהוא לא יהיה ארוך מדי. ראוי לזכור שחאתמי, נשיא אירן בין 1997 ל-2005, שנחשב למתון, ניסה בפומבי ליזום הידברות עם העם האמריקני, אלא שנבלם על-ידי חאמנהאי, ובתקופת כהונתו נעשתה פריצת הדרך החשובה בתחום העשרת האורניום עם בניית מתקן ההעשרה בנתאנז. האפשרות היותר סבירה היא, שבתקופה הבאה תהיה אירן מוכנה אולי לוויתורים טקטיים בסוגיית הגרעין, אך חאמנהאי לא יאפשר ויתורים בעלי משמעות אסטרטגית.
בחירתו של רוחאני מתקבלת בברכה על-ידי הממשל האמריקני וממשלות המערב. אלה מצפות שנשיאותו תאפשר התקדמות ממשית בסוגיית הגרעין, ואולי אף תביא לחיזוק המחנה הרפורמיסטי והתחלה של שינויים פנימיים באירן. הן גם יראו בבחירתו סימן מעיד ראשון לכך שהסנקציות מתחילות להשפיע על התנהלותה של אירן. משום כך סביר להניח, שיבקשו להעניק הזדמנות נוספת לאופציה המדינית, תוך בחינת מרחב התמרון הפנימי של רוחאני ויכולתו לקדם הסדר. אפשרי גם שבמסגרת זו יהיו גורמים במערב שיציעו להקל את הסנקציות מעל אירן, כדי להעניק הישג לרוחאני ולחזק את כוחו הפנימי לקראת הסדר. סביר להניח שברוח זו, יוריד הממשל האמריקני, בשלב זה, את האופציה הצבאית מעל סדר-היום - וכך גם ידרוש מישראל - עד שיתבהרו הסיכויים להשגת הסדר עם אירן.
מבחינתה של ישראל יש בבחירתו של רוחאני סיכויים וסיכונים. הסיכויים טמונים באפשרות של השגת הסדר שיתקבל על דעתה של ישראל, ובאפשרות של תחילת שינוי פנימי באירן. סבירותן של אפשרויות אלה אינה גבוהה בינתיים. סביר גם להניח שרוחאני יימנע מדיבורים על הצורך במחיקת ישראל מעל המפה ועל הכחשת השואה, כפי שעשה קודמו אחמדינג'אד, ושרבים באירן רואים אותה כשגיאה מיותרת. אם כך יהיה, ישראל תאבד נכס הסברתי, משום שהתבטאויותיו הבוטות של אחמדינג'אד סייעו לישראל להמחיש את האיום הטמון באירן גרעינית. חשוב מכך, דימויו המתון של הנשיא החדש עלול להביא להרפיית הלחצים על אירן, להרחבת חילוקי הדעות בין ממשלות ארצות-הברית וישראל בסוגיה האירנית, ובהמשך אולי גם לעסקה בתחום הגרעין שלא תהיה מקובלת על ישראל.
