פרשת בלק בכל שנה מעוררת בנו פחד מכוחות המאיימים עלינו, ואין לנו שליטה עליהם.
בפרשת השבוע מסופר על בלק מלך מואב שחושש משבטי העבדים העברים ("בני ישראל"), שהביסו את סיחון מלך האמורי. על-פי תפיסת התורה, העם שלנו הולך בכוח הרוח והאמונה, ולעומת זאת -עובד האלילים בלק פונה למלחמה באמצעות המאגיה.
הפנייה שלו אל בלעם מאַתגרת אותנו, כֵּיוון שבלעם נתפס כנביא, וגם המקורות היהודיים מחמיאים לכישרון הנבואי שלו. שימו לב שהביטוי שאימצנו לנו ככרטיס ביקור של העם היהודי "עם לבדד ישכון" הוא צירוף מנבואת בלעם. מתברר שלפעמים אויביך יודעים להגדיר אותך טוב ממךָ. באופן דומה בימי הביניים מי שהגדיר את היהודים כ"עם הסֵפר" היו שליטי האיסלאם, שכינו אותם "אַהְל אִל כִּיתָאבּ". ועד היום אנו נושאים תואר זה בגאווה רבה.
בלעם יוצא לממש את המשׂימה שקיבל מבלק מלך מואב, למרות שהאל מצווה אותו: "לא תָּאוֹר את העם כי ברוּך הוא", זו הוראה חד-משמעית שאסור לקלל את העם היהודי, כי עַם ברוּך הוא. בלעם כנביא חייב לקבל את דִברֵי מקור הנבואה שלו. אך בלעם בעבור בֶּצע כסף ואולי גם מתוך שׂנאת היהודים יוצא למרות הכל להשתמש בכישרון הלשוני שלו כדי לומר דברי קללה.
ואז הוא נענש מידה כנגד מידה: כפי שהוא לא ציית לאדון שלו (האל, מְקור הנבואה), האָתון שלו אינה מצייתת לו: "וָתֵט האָתון מן הדרך וָתלך בשָׂדה" [במדבר כ"ב, כ"ג]. ולא די בכך: האיש שחשב שהוא אמן הדיבור ובזה כוחו, מגלה שגם לאתון שלו יש כוח דיבור. והיא אינה חושֶׂכת ממנו את מְחאתה: "מה עשׂיתי לךָ כי הכִּיתני זה שָלוש רגלים?"
כלומר: האֵל שהוא אֲדון הדיבור נתן לא רק לבלעם כּישרון רטורי, הוא נתן זאת גם לאָתון, שנתפסה בעיני בלעם כבהֵמה בלבד. זו הנקמה הקשה ביותר ליהִירותו של בלעם, שחשב שבכוח המילים הוא שולט על הכל. בהמה פשוטה הוכיחה לו, שהיא יכולה לדבר וגם מעֵזה להמרות את פיו.
הזרים רואים בקיום היהודי סכנה בלעם נשאר נאמן לבלק שולחו, כיוון שהוא מזדהה עם השקפתו שיש סכנה בקיומו של העם היהודי. לכן הוא נערך למרות הכל למעמד הקללות שבו הוא יביס את העם היהודי ויחליש אותו בכוח הדיבור שלו, בכוח נבואתו. בלעם מבקש לבנות שבעה מזבחות, בחשִיבה אלילית שבכך ירַצה את האֵל, ויַעשׂה את שעולה על רוחו, בלי להישמע לצו האל.
חוט השני שעובר בסיפור המיוחד הזה, שהאל הוא אדון הדיבור. הוא זה שנותן לבלעם את דיבורו, והוא זה שנתן גם לאתון כוח דיבור ברצותו בכך. כל כוונותיו של בלעם נמחקות, כל מחשבותיו ושנאתו ליהודים הופכות לאַין. ברגע שהוא פותח פיו ואומר נבואה, הוא אומר דברי ברכה לעם היהודי. ומהי נבואתו? "עם לבדד ישכון".
עם לבדד ישכון דווקא בלעם שרצה לקלל, מגדיר את האפיון המהותי ביותר לעמנו: "עם לבדד ישכון". וכך הוא אומר: "כי מראש צורים אֶראנו ומגבעות אשוּרֶנו, הֵן עַם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" [במדבר כ"ג, ט']. זהו קסמו של עמנו וגם שורש הרדיפה של העם על-ידי אויביו במשך הדורות. האירוניה היא שדווקא נביא זר, שזכה לנבואה למרות היותו מֵעם זר, הוא זה שביטא את הייחודיות של העם היהודי לאורך הדורות. בלק היה לסמל הרוע והוא לא הצליח לפגוע בעם. המאפיין הזה של "עם לבדד ישכון" מלווה אותנו מאז ימי קדם. כשאנו מנסים למחות על כך ולומר שאנו ככל העמים, שאנו "נורמליים", תמיד יהיה מישהו שיזכיר לנו את ייחודנו. הלבדיות היהודית הקדומה לא פגה לאחר שהקמנו מדינה והכרזנו שמעתה הגורל שלנו הוא גורל ישראלי. מוטב שלא נתכחש לייחודנו, ודווקא את הייחוד הזה בלעם הוא שחשף לנו בנבואתו: "עם לבדד ישכון".
