העובדה החשובה ביותר על
שמעון פרס: פרס הוא בעל פרס נובל לשלום, הוא אדריכל אוסלו. וההישג הגדול הזה שלו – הוא ההפסד הגדול ביותר שלנו. והעובדה הזאת הביאה לפרס הרבה אורחים חשובים - כוכבים ומפורסמים אחרים שבאו לחבק אותו על השלום שהביא לארץ. כן. הוא ניסה. וכולם אוהבים שיש סוף-סוף שלום. חבל רק שאנחנו לא משתפים פעולה עם השלום הזה.
ולאורות הנוצצים של המסיבות הלא נגמרות האלה ומול הבזקי החיוכים של כל מעריצי פרס מחוץ, אני מביטה במוסד הנשיאותי ובגרורותיו בשנים האחרונות, ותוהה: למה לנו העניין הזה? ומי בכלל צריך נשיא במדינה?
החגיגות ממש לא במקום כשזקנים חוששים ממחר, ואפילו חוששים למות כי מאיפה שם בקבר ישלמו ארנונה? כשילדים קטנים עומדים על כס המשפט על הגעתם לעולם ולמה הוריהם לא הביאו כסף בשבילם, כשמוצרי המזון במרכולים מצטמצמים והמחירים עולים ואנחנו מביטים שוב ושוב בחשבונית בודקים איפה טעינו בחישוב ומגלים שלא טעינו, על-רקע הגזירות הכלכליות, על-רקע העימותים בין מגזרים, על-רקע עידן אי-הוודאות והחששות - חגיגות הנשיא האלה באו לנו ממש לא במקום. ולא משנה מי משלם.
אם יש נשיא למדינה, שיעשה משהו עבור העם ולא רק ישתמש בכיסאו כדי לארח ולחגוג ולהצהיר הצהרות מיותרות. זה לא זמן לחגיגות. זוהי עת למעשים גדולים ומיוחדים. מעשים שיסבירו לנו למה בכלל אנחנו צריכים נשיא. כי איך שזה מתנהל עד היום - יותר מתמיד זה מיותר. לא צריך נשיא. לא צריך את פרס.
וכל הפרצופים הגאים והשמחים להתארח אצל פרס רק מחזקים בי את תחושת העליבות של העם הזה, היושב ומונה קשיים ופרוטות. כשמנהיגות ישראלית, או בעיקר נשיאות ישראלית מבלה ככה בארוחות גורמה, זה מביא אותי למסקנה העגומה שכנראה נחתנו ממעמד של הדמוקרטיה הצעירה והמתקדמת במזרח התיכון למעמד של רפובליקת בננות. המנהיגות זוללת וסובאת בחברת היפים והמפורסמים, והעם מקבל את הקליפות על ראשו. בושה לנו, ובעיקר לפרס.
