אנו המלכנו עלינו נשיא נרקיסיסט מאוהב בעצמו, רעב לפרסום ולפרסומת כמו שחיף-עצמות הרעב לאוכל, אנרג'ייזר שאין חולף חודש מבלי שנמצא את נשיאנו מרחף במטוסים לכל קצווי תבל, מלא מרץ, וזאת כמובן בכספי משלם המיסים.
בפגישותיו עם אישים בכל העולם, הוא חורג לעיתים קרובות מאוד ממסגרת סמכויותיו כנשיא, כאשר הוא עוסק בפוליטיקה טהורה. פרס הוא חנפן שסוחט מחמאות בכל פגישותיו, בכך שהוא מתאים את מחמאותיו לאוזני הצד השני. הוא מתכתב בפייסבוק ואוסף שם לייקים, כאילו הייתה זאת נערת-עשרה. אינו מחמיץ פגישה עם כל שחקן ושחקנית, זמרים, בדרנים וידוענים אחרים שמגיעים ארצה ולשכת הנשיא מזמינה אותם לפגישה עמו, הצעה שלא נעים לסרב לה. אם להזכיר כמה שמות: ג'רי סיינפלד, ג'ורג' קוסטנזה, ריצ'רד קרמר, שרון סטון, ברברה סטרייסנד, רוברט דה-נירו, ועוד רבים.
יונית לוי כמשל היה זה פתטי לראות בערוץ 2 את
יונית לוי מסקרת את חגיגות המלך, משולהבת, נמסה מאהבה והתרגשות נוכח הרב-מג הזקן פרס. מתבונן העומד מן הצד ומשקיף בנעשה, שואל את עצמו: "לשמחה מה זו עושה?"
יונית לוי היא דוגמה אחת מני עיתונאים רבים, שנשבו בעבותות-אהבה לפרס, לא בגלל חנו, אלא בגלל שהפך עורו: מאיש חזון שהקדיש למען בטחונה של ישראל, הפך להיות איש שמאל, המאמין בעיקשות בנכונותם של הערבים לשלום. המזרח התיכון בוער, אבל האיש אינו חדל מלזמר באוזני כל את המנטרה שלו: מזרח תיכון חדש.
הסכם אוסלו כשל והכשיל, אבל פרס לא יודה בכך. לפיכך, השמאל הישראלי "מאתרג" את שמעון, וחלילה שמא אנו נשמע ביקורת כלשהי בעיתונות הכתובה, למעט העיתונים ישראל היום ו-News1.
אריאלה רינגל-הופמן, בעיתון
ידיעות אחרונות מיום 16.6.13, כתבה דברי ביקורת אחדים, אבל בזהירות, שלא לחרוג מהמוסכמה אשר נוהגת בקרב ברנז'ת העיתונאים הרצויים בחצר המוקטעה. היא כתבה כך: "החיבור בין ועידת הנשיא לבין יום ההולדת של פרס ראוי לבחינה ביקורתית". ועל החגיגות העומדות להיערך לכבוד הנשיא היא כתבה: "הדבר מזכיר רפובליקת בננות". ועוד כתבה: "פומפוזיות מלווה את ציון יום ההולדת". אם עיתון ידיעות אחרונות מעז לכתוב דברים אלה על נשיאנו, מי אנו הקטנים, שלא נסכים עם כך?
נשיא אחר, צנוע כמובן, לא שכחנו את התואר האחד והיחיד שכבוד ראש הממשלה המנוח רבין הדביק לפרס: חתרן בלתי נלאה. התופעה הזאת של ריבוי מנעמי השלטון, שבעלי תפקידים אינם נבוכים מלהשתמש בהם וגם לנפנף בהם, וכמן כן התופעה של מנהלים שמרשים לעצמם משכורות עתק של עד מיליון שקל בחודש, היא אופיינית לחברה אשר אין לה עתיד, במובן: "אכול ושתה כי מחר נמות". לפיכך, אם אתה שר או ח"כ, ונותנים לך כיבודים לרוב, תיקח: טיסות לחו"ל, רכב צמוד, טלפון, עיתון, קופת-חולים – חינם לכל החיים, פנסיה כפולה של 4% כל שנה. נבחרים רבים בכנסת ובשלטון התאקלמו מהר באווירת הסיאוב ואין מי שיתלונן על כך, והלא מי אם לא הם במו ידיהם חוקקו לעצמם את רשימת הכיבודים הארוכה?
יש נחמה, עדיין לא הגענו לרמה התמוהה של האימפריה הרומית, שהיה לה קיסר, קליגולה, שמינה את סוסו, אינקיטאטוס, להיות קונסול. אני מקווה שבבחירות הבאות לנשיאות, נקבל נשיא צנוע יותר שיחליף אותו במהרה בימינו אמן.
