אין צורך להמתין עשר שנים תמימות לחגיגות המאה של הנשיא התשיעי שלנו. אם את חגיגות התשעים הקדימו בחודשיים (פרס נולד מתישהו באמצע אוגוסט), מה ימנע מכל אנשי הנשיא להקדים את חגיגות המאה ולערוך אותן נניח בשנה הבאה? מה שבטוח בטוח.
ואז שוב נוכל להתבסם מקסמו של האיש הכי מקסים בוושינגטון והסביבה - הלא הוא
ביל קלינטון, שבזכות שתי מילים אלמותיות התנחל לנו בצנטרום של הלב. כשאני שומע את ה"שלום חבר" הזה במבטא האנגלוסקסי המרטיט והקול הצרוד והסקסי - אני מרגיש כמו הייתי לרגע מוניקה לוינסקי.
אפרופו קלינטון, עדי אשכנזי מקוננת על כך שצנזרו לה כמה פאנצ'ים. לא ייתכן שצינזרו. כלומר, איך זה שלא צינזרו לה את הקטע שבו היא ירדה על פרס על כך שלאורך כל מאות שנות פעילותו הציבורית הוא לא סיפק לנו איזו שערוריית מין לתאבון כמו ברלוסקוני עם הבונגה בונגה שלו?
ובכן, למה זה הייתה אשכנזי חייבת להיתלות באילן גבוה כמו ברלוסקוני כאשר לימינו של פרס יושב קלינטון שכמעט עף מהבית הלבן בגלל הסיגר והכתם ההוא על השמלה הכחולה.
ובכלל, למה הייתה עדי חייבת להרחיק עד לארץ המגף כאשר הנשיא השמיני שלנו, זה שקדם לפרס, סופר כיום את שנותיו במעשיהו בזכות בונגה בונגה כחול-לבן.
וברברה סטרייסנד. האישה עם הכלבלב. סירופ סוכר בכמויות מסחריות שכאלה כבר מזמן לא שתינו. ממש סכנה לבריאות.
וכל ההפקה הזו המתוקתקת בקצב של ננו טכנולוגיה. כמו שפרס אוהב.
פרס גורם לי להרגיש זקן ועל כך אני לעולם לא אסלח לו.
