1. ביום רביעי, לאחר שגדשה סאת החגיגות והחנופה למנהיג העליון, לאחר שלאורך השבוע "ידיעות" שיעבד חלק ניכר מעמודי החדשות שלו לטובת מיזם "צעיר לנצח" של
שמעון פרס, שובץ מאמר ביקורת יחיד של
נחום ברנע. טיפה בים. זה הספיק לחסידים למיניהם לצאת בביקורת על הביקורת, שהרי הנה ברנע ביקר את החגיגות.
ממש לא, חברים. הנה ההשוואה: ביום ראשון, עמוד שער שלם של "ידיעות" מוקדש לבחירות באירן, ביום שני - כמעט כל העמוד. יש לבחירות הללו משמעות מקומית, אזורית ועולמית. ואז בשלישי - חצי עמוד מוקדש לפרס וברביעי - כל עמוד השער. לחגיגות הללו יש כבר משמעות קוסמית. לאירוע יום הולדת לא מקדישים עיתון שלם. זאת לא חגיגה; זאת שטיפת מוח. לא לטובת שמעון פרס בלבד, אלא לטובת הרעיון הפוליטי שהוא מייצג לאורך השנים. גם בשבתו כנשיא, פרס מעולם לא היה ממלכתי.
הכותרות הללו הזכירו מדוע חשוב היה להוריד את "ידיעות" ממעמד העל שהיה לו עד לא מכבר בתקשורת הישראלית. כך מכרו לנו את הסכמי אוסלו. כותרות ענק ללא ביקורת. אה, הייתה ביקורת, ואפילו ארסית, נגד אלה שהתנגדו וגם נגד אלה שהצביעו על פגמים. בחסות העיתון הזה נלקחה המדינה בשבי. באמצע שנות השמונים, עם סגירת עיתוני השמאל, עברו עיתונאיו לעיתוני הזרם המרכזי. הם הצטרפו לכותבים בעמוד המרכזי במוסף השבת, זה שכונה "הפת"ח לנד". "ידיעות" נכבש; והכיבוש, כפי שכולם יודעים, משחית.
לאחר רצח רבין ניצב העיתון הזה בקו המיליטנטי ביותר נגד הציבור הדתי, הימין והליכוד. השלום היה לדת. כל מחשבה ספקנית בדבר ההיגיון של תעשיית השלום נתפסה ככפירה בעיקר ונתקלה ברצח אופי שיטתי. כך חוסלו המתנגדים. בזמן ההינתקות שימש "ידיעות" שכפ"ץ ראשי ל
אריאל שרון ולממשלת הגירוש. מתיישבי חבל עזה סבלו רצח אופי שיטתי, נוסף על מה שספגו מהעיתון בשנים שקדמו. שוב, מחשבות ספקניות הושתקו לטובת מיזם ההינתקות המפואר. "יהודי לא שופך חומצה על יהודי" זעקה כותרת העיתון. המתנחלים הוצגו כמי שאינם מהססים לשפוך חומצה על שוטרים ועל חיילים. מי זכר לאחר מכן שלא הייתה חומצה כלל? גם
שרון גל, מנחה "לילה כלכלי", הוצג במשך מספר ימים בעמוד הראשי כמי שאוטוטו מורשע בעוונות איומים. מי זכר שהמשטרה הוציאה את האוויר מהבלון לאחר מכן, עם ההדלפה שזה ייגמר בלא-כלום?
2. לא רק "ידיעות". מרחב תקשורתי שלם, שרוממות הדמוקרטיה בפיו, רומס במשך שנים את קולו של רוב הציבור היהודי לטובת קבוצה קטנה בעם הסבורה שגם אם לא העם, הרי אלוהים לשלטון בחר בה. נחזור על הידועות: אין היום בישראל ולו תוכנית אקטואליה אחת בזמן שיא - ברדיו או בטלוויזיה - המוגשת בידי מנחה בעל השקפת עולם שמרנית או ימנית. 2013 וחרפה ממשיכה.
אני שומע את הביקורת על "ישראל היום". חלק קטן מהביקורת ענייני, וחלקה הגדול משתמש בשיטה הידועה שפיתח השמאל מאז המהפכה הבולשביקית: דה-לגיטימציה של היריב, תקיפתו אד-הומינם והימנעות מוויכוח ענייני. הם כועסים על שבירת המונופול שהורגלו בו. כמו במונחים שאינם תקינים פוליטית, גם פה נעטפת האמת בדיבורים סמי-אקדמיים סביב סוגיית "כיצד מייצרים עיתונות".
נאמר כך, לולא "ישראל היום", לא היו מעיזים לבקר את "ידיעות" וגם לא גופי תקשורת חזקים אחרים. ועוד תרגיל מחשבתי: האם היינו רוצים לחזור אחורה, לימים שלפני פריצתו של "ישראל היום"?
3. הביקורת על החגיגות הבין-גלקטיות לכבוד שמעון פרס, אסור לה שתטשטש את ההשפעה העמוקה והעצומה שיש לחגיגות ולוועידה השנתית על הדומיננטיות של רעיונות השמאל בשיח הציבורי בישראל.
הצצתי ברשימת הדוברים בוועידה. יש דמיון חלקי מעניין לרשימת הדוברים ב"פורום סבן". רוב הדוברים שיש להם נגיעה לתחום הפוליטי והמדיני נמנים עם השמאל הישראלי, האירופי והאמריקני. גם העיתונאים שהוזמנו לכנס, אם כדוברים ואם כמנחים, רובם המוחלט נמנה עם השמאל הישראלי. אין עיתונאי ישראלי אחד בעל השקפת עולם שמרנית או ימנית מובהקת. האם זה מקרה?
ואלה שמות: תמר איש שלום (מנחה),
אלוף בן, רונן ברגמן (מנחה),
חגי גולן (מנחה),
אילנה דיין (מנחה), דנה וייס (מנחה), אורלי וילנאי (מנחה), סטיב לינדי ("ג'רוזלם פוסט"), אודי סגל (מנחה),
גיא רולניק,
ארי שביט. ניחא הדוברים, אבל האם אודי סגל, דנה וייס או אילנה דיין בשבתם כמנחים בוועידה, יוכלו לאחר מכן לבקר את הנשיא או את הוועידה עצמה? ייתכן שכן וייתכן שלא. אבל נזכור את הקשרים הללו לפעם הבאה שתופנה ביקורת נגדית.
4. יש פה מעגל קסמים של היזון חוזר: בניגוד לחזות האוניברסלית של הוועידות והפורומים הללו, הם מובילים קו ליברלי-שמאלי בעל סדר יום פוליטי, מדיני ותרבותי מובהק. כך לא נשמע בוועידת הנשיא על כישלונות תהליך השלום, על הבעיות הקולוסאליות שמפניהן התעלמו אדריכלי אוסלו וגם לא על התפשטות האיסלאם הרדיקלי ביהודה ושומרון ולא רק בעזה.
הסיסמה "עשו שלום, לא מלחמה" תמיד ניצחה בקרב על דעת הקהל. מאז ומעולם נתפסו המזהירים מפני הסכנות כבלמי הקידמה וכנודניקים.
עם כל יוקרתן, הוועידות הללו אינן ממלכתיות. ראו את רשימת הדוברים ונושאי הוועידה. הפורומים הללו מצטרפים לרשת מכוני המחקר והמדיניות שהשמאל הישראלי והעולמי הקימו וביססו בישראל ובדמוקרטיות המערביות. המוסדות הללו משמרים את הרעיונות הליברליים-שמאליים במרכז השיח האינטלקטואלי, התרבותי והפוליטי, ובכך מכפילים את כוחם של הרעיונות הללו בקרב על דעת הקהל.
עבור הציבור הרחב, הבחירות הן הזדמנות של פעם בארבע שנים להשפיע על החיים במדינה. אבל בין בחירות לבחירות יש זמן רב, ובמרווח הזמן הזה פועלים במרץ רב מכוני המחקר והפורומים הללו לכוון את המדיניות ולהשפיע על מוקדי הכוח בממשלה, בבית המשפט, בכלכלה, במערכת הביטחון, בתרבות ובתקשורת.
האמת היא שעיקר תלונתי אינו על מה שקיים, אלא על המחנה השמרני ועל הימין הישראלי שכבר מאה שנה, מאז העלייה השנייה, עוד לא למדו באמת את השיטה.
