"איש אשר רוח בו". מובא בילקוט: שיכול להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד. אפשר לבאר ולומר, מצאנו בדוד המלך [תהילים ל']: "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם ה' ברצונך העמדת להררי עוז". כאשר דוד המלך התחיל את מלוכתו על עם ישראל חשב בנפשו: איך אעשה כדי שאהיה אהוב וחביב ורצוי על כל שכבות העם?
ואז חשב להיות יפה ונחמד וטוב עם כל שכבות העם ועם כולם, ולהשתדל לרצות את כולם ולמלא את רצונם ושאיפתם של כולם, וכך תכנן ממלכתו על בסיס איתן וחזק ונאמן, וכך "בל אמוט לעולם" וממלכתו תישאר כך לעולמי עד ולעולמים.
אך דוד המלך הבין, "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונים" ולעולם אי-אפשר לרצות את כולם כרצון איש ואיש, וזוהי דרך אשר אינה ישרה ואינה הגונה, ובדרך זו לרצות את כולם ולנסות להיות טוב עם כולם אי-אפשר להגיע לאף מקום נכון ואמיתי, ובדרך זו רק חושבים שמחזקים את הממלכה ורק חושבים שמגיעים לביסוס המעמד.
הדרך הנכונה והאמיתית לחזק את המעמד היא דרך אחרת אשר בסופו של דבר דוד הבין: "ה' ברצונך העמדת להררי עוז", רק ברצון ה' ובדרך ה', ללכת עם האמת של דרך ה' אפשר להשיג ולהגיע לביסוס איתן של כל מעמד.
אם כן, ילמד וידע האדם בחייו הפרטיים ובחייו הכלליים - לרצות אנשים זה לא הפתרון לבסס את מעמד האדם, רק כאשר האדם הולך בדרך ה' במסירות נפש גדולה ואף אם הדבר לא נוח לאנשים, בסוף יהיה נוח להם, כי "עצת ה' היא תקום", דרך ה' בסוף היא תמיד מנצחת והיא תמיד מצליחה.
לכן כל מחשבה ועצה של האדם לרצות אנשים שלא בדרך ה' סופן להיכשל. העצה היעוצה להידבק בדרך ה', גם אם זה נגד דעתם של אנשים, בסוף האמת מארץ תצמח ועצת ה' היא תקום.
