במשך שנים רבות ישראל ניסתה לפתור את הסיכסוך הערבי-ישראלי בשיטה אחת בלבד, בשיטת "שתי מדינות לשתי עמים", בשיטה של ויתורים קשים - למעשה בזמן שישראל מנצחת מבחינה צבאית, היא איננה מצליחה להכניע מבחינה מדינית וזאת בגלל מספר סיבות עיקריות:
- הסיבה העיקרית היא שישראל מציגה חולשה בכך שהיא ניגשת לצד המופסד ומציע לו הצעות נדיבות, מבחינת הערבים(הצד המופסד) הצעות אלו נראות כחולשה, נראות כפחד.
- ישראל אינה עושה הסברה, ישראל אינה מציגה את ההיסטוריה כפי שהיא, אינה מציגה את הזכות שלנו על הארץ ואת הכרתו של העולם עצמו בזכות זו(החלטת חבר הלאומים להקמת בית יהודי בשתי גדתויה של הירדן לדוגמא).
- ישראל רודפת אחרי "שלום" אוטופי במהלך כל השנים אבל אולי אותו "שלום" אוטופי איננו קיים, אולי אין לנו סיכוי להגיע לאותו ה"שלום" האוטופי בצורה של הסכם אולי הדרך היחידה היא להגיע למבנה מסוים של שקט, שקט שימשך בשל אינטרסים של שתי הצדדים-בגלל שיהיה להם מה להפסיד, אולי זה הדבר הכי קרוב ל"שלום" שיכול להיות שאולי בסופו של דבר ממנו גם יגדל אותו ה"שלום"?
במאמר זה אנסה להתוות את הדרך לפתרונות שיושבים על המדף שנים ארוכות ואף אחד אינו מנסה אותם, פתרונות שאולי יצליחו להביא לשקט שבסופו של דבר ואחרי תהליך ארוך אולי אף יהפוך לשלום.
הדרך אל השקט הדרך אל השקט מתחלקת למספר פתרונות שמשתלבים יחד ועל מספר נקודות בסיס חשובות שבלי הבנתן ויישומן הפתרונות לא יחזיקו מעמד:
נקודות הבסיס:
- וויתור מלא של ישראל על רעיון של החזרת השטחים וזאת מכמה סיבות: קודם כל, ההסכמה על ויתור שטחים רק מגבירה את התאבון של הצד השני ובכך בעצם גורמת להם להיות יותר לוחמניים שכן, הם מאמינים בכך שהם יכולים להשיג יותר ורואים חולשה של ישראל, שכן היא באה "על רגלייה האחוריות" להתחנן לשלום.
שנית, במידה והם יקבלו את השטחים לא רק שלא יהיה שקט אלא יהיה גרוע יותר-מדובר בפתח גדול לטרור מכיוון איו"ש לכיוון כלל המדינה, בהגירה פוטנציאלית של פליטים רבים ליהודה ושומרון כולל הברחות נשק שלא נראו עד כה- דוגמה לקן הטרור שיגדל שם ניתן לראות בעזה- רק ששם זה עוד יותר מסוכן, בשל התוואי הגאוגרפי-ההר.
שלישית, אידאולוגית והיסטורית אסור לנו לוותר על השטחים הללו, השטחים הללו שייכים לנו עוד משחר ההיסטוריה ואף הוכרו על-ידי העולם מספר רב של פעמים.
רביעית, בהסכם עתידי על-פי מתווה "שתי המדינות" יהיה צורך בטרנספר (בכפייה) של אוכלוסיה יהודית רבה מביתה, אוכלוסיה שעמלה קשות בכדי לבנות את ביתה שם ועוד בשליחות של המדינה לדורותיה, דבר זה אינו ליברלי שכן- הוא פוגע בזכויות הבסיסיות של הפרט ובינהן: הזכות לקניין והזכות לחירות, בנוסף, זאת היא פגיעה באפשרות של המיעוט להפוך לרוב יום אחד.
- נתינת מירב הזכויות לאוכלוסיה הערבית והיהודית אשר יחיו בא"יוש בדיוק כמו לשאר האוכלוסיות במדינה –כמובן שהזכויות יכולות להשלל במידה ותהיה פגיעה באחר(הזכויות של הפרט שמורות לו אך ורק אם אינו פוגע בזכויות של האחר).
הפתרונות המשתלבים: - עידוד הגירה שלילית: על-פי סקרים אשר נעשים בקרב הערבים באיו"ש נראת מגמה ברורה של רצון לעזוב את המקום אם תהיה אפשרות לכך, הרעיון הוא עידוד הגירה על-ידי עזרה כלכלית לכל אחד אשר ירצה בכך, כמובן שדבר זה לא ייעשה בכפייה אלא אך ורק אם אותו הפרט באמת רוצה בכך.
"שלום" או שקט כלכלי: בניית תשתית כלכלית איתנה(מקומות עבודה בעיקר) לצד השכלה לערביי איו"ש, ברגע שתהיה לערביי איו"ש השכלה הם יביאו פחות ילדים, שכן, מצד אחד הם ירצו רמת חיים גבוה יותר לילדהם ומצד שני, לא יהיה להם זמן לגדל הרבה ילדים ברגע שתהיה להם השכלה גבוה(ניתן לראות קשר ישיר בין השכלה לבין ילודה על-ידי הסתכלות באוכלוסיות כאלו ואחרות).
- סיפוח השטחים: בתור התחלה, סיפוח שטחי C בעלי הרוב היהודי ולאחר מכן סיפוח כלל השטחים .
השתלבות הפתרונות: בסופו של דבר כלל הפתרונות משתלבים למתווה אחד, לפתרון אחד ויחיד שעשוי להביא לכאן את השקט הכל כך נחוץ.
עידוד ההגירה השלילית בשילוב עם בניית תשתית השכלתית לערביי איו"ש תגרום לשמירת הרוב היהודי ותאפשר לספח את כלל השטחים לשטחי ישראל.
בנית תשתית כלכלית-השכלתית תוריד את הרצון של אנשים לפגע בנו שכן, בתור אנשים משכילים הם יעשו שיקולי רווח והפסד ויבינו שההפסד האפשרי(של המצב הכלכלי, של איכות החיים ) לא שווה את הפרת השקט.
