קיום הצופה, קבענו
בפרק (ל') הקודם, אינו נגזר מכוח האמונה, ומציאות החומר הדומם שהצופה יונק בתמונות נבדלות - אינה מצוצה מעולם התאוריות והאמונות. נכון לציין כי הדברים הנאמרים מחייבים הם ונגזרים מתוך המציאות. תזכורת קטנה למי שפרחה מזכרונו "האבחנה הדקה" שהתעכבנו עליה לעיל וזה עיקרה:
קיים הבדל אם מזהים את תכונת השינוי/התנועה- בעצמים שמקורם בסדרת עצמים סופית, או בסדרה אינסופית של עצמים.
סדרה סופית של עצמים היא מעגל סגור של עצמים שבמסגרתו כל עצם משפיע על יתר העצמים ומושפע מהם- מהחלקיק הקטן ועד לגרמי השמים, לכן ובמסגרת מעגל סגור שכזה ניתן לשייך את תנועת העצמים הבלתי פוסקת ואת כל השינויים שמתרחשים ביקום וגרמיו ליתר העצמים הכלולים במעגל. מהות העצמים ומיקומם בכל רגע נתון נגזר ממהות יתר העצמים וממיקומם במעגל הסגור- יהא גודלו אשר יהיה, וגם סדרת עצמים המשתרעת על מרחב של 13.7 מיליארד שנות אור- שייכת לקבוצת המיון של המעגל הסגור, זאת כי אחרון העצמים בסדרה נמצא בקצה המעגל ואחריו אין עוד עצמים; וואקום. זהו יסוד הקביעה כי מוצא החומר בנקודה סינגולרית בודדת- היא בעינה קצה המעגל של היקום; שם המעגל נסגר ושם נולדה תכונת השינוי בעצמים ותנועתם הבלתי פוסקת עד היום.
מאידך, ובסדרה אינסופית של עצמים, התנאי שבו תלויה תנועת העצמים והשינוי שפוקד אותם- לא ניתן להשגה, כי במעגל עצמים שלא נסגר מעולם- נעדרת "סדרת העצמים" שבמסגרתה העצמים הם מושפעים ומשפיעים, וממילא לא קיימת האפשרות שאחד העצמים ישתנה או ינוע; נהפוך, אילו יבחין הצופה בשינוי כלשהו בעצמים או בתנועתם - סימן מובהק הוא שבאותו הרגע מעגל העצמים נסגר בנקודה הממחישה את קץ הסדרה, ואנו חוזרים איפוא בו ברגע לסדרה הסופית...
ברם קיימת אפשרות אחת ויחידה, ובמסגרתה התנאי שבו תלויה תנועת העצמים והשינוי שפוקד אותם- ניתן להשגה גם במרחב האינסופי הדומם והבלתי משתנה לעולם, זאת בשעה "שהצופה" ניצב מחוץ למערכת וצופה ביקום הדומם והאינסופי מתוך סדרה חומרית של תמונות דוממות ונבדלות בשינוי קל, כאשר "השינוי הקל" נקלט ע"י הצופה כאפקט של תנועה ושינוי- הגם ומקורו בתמונות דוממות של עצמים דוממים, היינו של חומר אינסופי דומם ובלתי משתנה.
וכאמור, הצופה קולט את אפקט "השינוי הקל" מתוך סדרת התמונות שחולפות לפניו תמונה תמונה, והיקום האינסופי מבצבץ מתוך כל תמונה ותמונה כאשר כל תמונה שהצופה יונק- חולפת עם יניקתו מלפניו, לפנות מקום לתמונה שבאה אחריה בסדרה.
"הצופה" אינו רואה איפוא את סוף הסדרה, הוא רואה רק את ראשיתה- את התמונה הראשונה בסדרה. כלומר הסדרות שמתוכן קולט את התמונות הדוממות - אינן ערוכות לפניו ע"מ לבחור באחת מהן, ועל כן בחירתו מתממשת ע"י נטישתו לתמונה הראשונה- דבר שמעביר אותו לתמונה הראשונה של סדרה אחרת, ובאופן הזה הוא מקפץ מסדרה לסדרה ועל-ידי זאת הוא מגלה את רצונו ומכוון אותו לנתיב המועדף, היינו לכיוון הרצוי.
מכאן יוצא כי הצופה מכוון את רצונו לעבר אינסוף סדרות, שכל אחת מהן מועמדת לייצג צירוף מסוים שהוא יודע את ראשיתו אך אינו רואה את אחריתו. כלומר הוא יכול לכוון לצירוף המועדף הנראה לו טוב מכולם, והוא יכול לשער בפועל לאן מובילה כל סדרה וסדרה ולכן הוא בוחר בתמונה הראשונה שלה. מערכת ההכוונה שלו נשענת איפוא על בסיס מוצק שעומד במבחן התוצאה, הוא המכונה על ידינו תכונת "השינוי הקל" שבאה לידי ביטוי בתמונות הנבדלות, אותן הצופה באשר הוא יונק מתוך סדרות החומר.
כל צופה וצופה מכיר איפוא את תכונת "השינוי הקל" ולפעמים "הקל עד מאוד" - תכונה שמאפיינת כל סדרה חומרית באשר היא הערוכה במרחב עם תמונותיה הנבדלות. אני יודע למשל כי השולחן שאני רואה מולי הוא אותו השולחן שאראה גם בהמשך, והבניין שאני רואה מהחלון הוא אותו הבניין שאראה גם בעוד חמש דקות או שנים, ולמעשה אני נוקב בעובדה מופשטת, אולם העובדה הזו מזוהה במציאות כתכונת "השינוי הקל" שמאפיינת את סדרות החומר ותמונותיהן במרחב. החומר ישתנה אך באופן איטי ולפעמים איטי ביותר, עד כדי שלא ירשם כמעט שינוי הראוי לשמו.
לתכונה שמאפיינת את שלל הסדרות ביקום ושקראנו לה "השינוי הקל" או "השינוי האיטי"- התורה קראה לה "יהוה": י - הוה, יהא ההווה, יתעתד ההווה, ימשיך ההווה ויתקיים, "אהיה אשר אהיה". התמונה שהצופה מבחין בה בסדרה החומרית תהיה חופפת לתמונה הבאה אחריה באופן שהשינוי בסדרה יזוהה לפרקים.
המונח "יהוה" מופיע בתורה תדירות במובן הדינמיקה הפועלת במרחב. למשל, "וידבר יהוה אל משה לאמר" - משמע ומתוך הדינמיקה הפועלת במרחב-משה הסיק את הדברים האלו. וכפי שהזכרתי לעיל, כתובת המידע שבמציאות הוא היצור בעל האינטלקט שהוא חלק מהיקום ויכול להכיל את המידע שלו, לכן מחבר התורה מנסח ספרותית את הדברים העוסקים במידע של המציאות וכאילו הם יוצאים מפיו של היצור בעל האינטלקט שצופה ביקום ומציין את רשמיו, וכך לאורך כל התורה.
דוגמה חוזרת:
"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" - הצופה בעל האינטלקט צופה ביקום ורושם את מה שעיניו רואות: אלהים ברא את השמים והארץ. "אלהים" וכמובן הוא "הצופה" באשר הוא שצופה ביקום.
דוגמה שניה:
"וידבר יהוה אל משה לאמר" - משמע כי הצופה בעל האינטלקט צופה ביקום, ורושם את מה שחושיו קולטים בעזרת מערכת החושים המסועפת של מרכבתו/ גופו: אלה הם פני הדברים שהדינמיקה הפועלת במרחב אומרת למשה; כך יהוה אומר למשה.
וזוהי בעינה התכונה שהצופה מדלג באמצעותה בין הסדרות, היא תכונת "השינוי הקל" או "הדינמיקה הפועלת במרחב", שהצופה מבחין בה במרחב ומסתייע בה לכוון לתמונה הראשונה בסדרה החומרית שמבטא את הצירוף המועדף עליו, מה עוד אם השינוי הצפוי בסדרה החומרית מהיר הוא מהרגיל-כגון בסדרות שהשינוי בהן מואץ כמו הסדרות של גלי הים, או הסדרות שמציינות את תנועת הגוף, תנועת החומר.
נגזר מזאת כי הסדרות שהצופה מקפץ ומדלג ביניהן עונות על כל רצון אפשרי וממשיכות לכל מסלול וכיוון אפשרי, והיקום האינסופי איפוא מכיל את כל המסלולים והיעדים; את כל הצירופים האפשריים- היינו האינסופיים.
ומהסקירה המורחבת הזו נגיע לתוואי המציאות שקיומה נגזר ממציאות הצופה, זאת כי הצופה שקולט את התמונות הדוממות והנבדלות "בשינוי קל" - אינו יכול להיות המוכר על ידינו כיצור חי, כי יצור הוא גוף חומרי השרוע במרחב בסדרות דוממות מתוך יתר הסדרות וכמותן, ומכאן ההקש השכלי החד-משמעי: "הצופה" קולט, הלכה למעשה, גם את הגוף החומרי שלו, תמונה תמונה ובשינוי קל. הוא רותם איפוא את הגוף שלו להעזר בו במסעו ביקום.
קיום הצופה, אם-כן, נגזר מהמציאות לא מכוח האמונה, והמציאות - מציאות החומר הדומם שהצופה יונק בתמונות נבדלות - אינה פרי מפירות התאוריה או האמונה; זו המציאות שלנו. בפרק (ל"ב) הבא נמשיך עם המציאות הזו ונחתור אל עומקה.
