תפילתן של נשות הכותל, עוררה שוב את הדיון הציבורי על הלגיטימיות שבתפילת נשים במקום "קדוש". בשלב ראשון ראוי לשאול את השאלה מה הוא מקום קדוש? - התשובה, למרבה הפלא אינה פשוטה כל כך. בהיסטוריה של ההגות היהודית, יש עמדות ותפיסות עולם מגוונות. עמדה מקובלת אחת היא לראות בקדושה דבר קיים בעולם העל-טבעי. לפי תפיסה זו, לקדושה ממשות ואם היה אפשר להמציא "מד-קדושה" ממש כמו מד גיייגר, הוא היה מזמזם בהתקרבו לדבר או מקום קדוש. תפיסה זו עמדה מאחרי רגע השיא בסרט הראשון של אינדיאנה ג'ונס. סטיבן ספילברג, הבמאי, הבין ממש כך את הפסוקים הבאים מספר שמואל:
שמואל ב, פרק ו: (א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף: (ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹ-הִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: (ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹ-הִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: (ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹ-הִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: (ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: (ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: (ז) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
לפי תפיסה זו, חפץ קדוש יכול להוות סכנה ממש, למי שמתנהג כלפיו בצורה לא נאותה.
הרמב"ם לעומת זאת, פוסק אחרת. לדידו, קדושה הוא לא עניין מהותני, אלא עניין מוסדי, הלכתי. ההלכה אינה משקפת מציאות אונטולוגית קודמת (כלומר משהו קיים שישנו), היא מייצרת מציאות חברתית, מוסדית. גישה זו לא מזלזלת בקדושה, אבל גם לא מתייחסת אליה כמו מאגיה. דוגמה טובה לגישה זה נמצאת בהלכה הבאה:
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו, הלכה יג: חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכול תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע בייחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר (תהלים לד ח): חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם:
בניגוד למה שיאמרו לכם מחזירים בתשובה למיניהם, המזוזה אינה קמיע. המזוזה מזכירה לנו אמיתות, ומי שנזכר באמיתות אלו, יתנהג בדרכי מישרים, וכך הוא ניצל מחטא, על-ידי מזכירים, ולא על-ידי מלאכים ממש.
הרב סולוביצ'יק נתן ביטוי לעמדה דומה בספר שהתפרסם אחרי מותו (Emergence of Ethical Man). שם הוא חולק על ריה"ל ורמב"ן וטוען שמי שמייחס אופי מטאפיסי לקדושה בעצם עוסק בפטשיזם. לדידו, לקדושה מימד היסטורי-הלכתי, לא מימד מטאפיסי.
אז אם כך - למי שייך הכותל? סטיבן ספילברג וחסידיו ביהדות האורתודוכסית או החרדית, יאמרו שהוא שייך רק למי שמקיים מצוות (כפי שהם מבינים שיש לקיימן), וכמובן יפסלו את נשות הכותל. לי נראה שבעקבות הרמב"ם והרב סולוביצי'ק ניתן לתת תשובה אחרת: הכותל שייך למי שמכבד את המשמעות ההיסטורית שלו, קרי עם ישראל כולו, על כל גווניו.
