ההכרה באסונו של הזולת

כנסת ישראל התכנסה ביום שני, ט"ז בתמוז תשע"ג, כדי להכריז על עקירת 40.000 בדואים מנופי מכורתם ולתת להכרזה חותמת של חוק. שבטים - שחיו כאן לפני קום המדינה, אורח חייהם קשור בעבותות לאדמה, לצאן ולגמל - ייעקרו מכור מחצבתם. כלל האוכלוסיה הבדואית בנגב מהווה יותר משליש של כלל התושבים, וכל דרישותיהם להכרת בעלות על קרקע מסתכמות ב-5% ממרחבי הנגב. יש בנגב מקום לכולם, יש מקום לערי פיתוח, לקיבוצים ולמושבים, לחוות של בודדים וגם ליותר מ-200,000 בדואים ילידי אדמת הנגב. עקירת כפריים בדואים מנופי חייהם תוך כפייה של מתחם אורבני צר הגורד בגבהיו רקיע מהווה פגיעה קשה ברקמת חיים של אזרחי מדינת ישראל. אין אדם שאינו מתגעגע לנופי ילדותו. יש בארץ הזו למעלה מ-400 כפרים שנהרסו לאחר המלחמה ב-1948, שנופיהם עצורים בלבם של מאות אלפים, שחלקם נסו וחלקם גורשו מהם. בל נחזור על אותה שגיאה של עקירת כפר, עקירת נופים, עקירת אנשים. אני מתגעגע לנופי ילדותי, נופים ששוטטו בראס אל עין והכירו את הנבעים הפתוחים של הירקון לפני שבוטנו בשלמת בטון ומלט. הייתי ילד, שהתרחץ במימי הנבעים, אבל גם שטף עיניו בגדרי צבר שסוככו על בוסתנים בראס אל עין (ראש העין כיום וגם פארק אפק), בפג'ה (שכיום מצוי שם שיכון ותיקים ובשולים הדרומיים של הכפר הוקמה מעברת עמישב אליה הגיעו אלפי עולים מעירק). אני זוכר את הטרקטור, שעלה על בוסתנים ובתי אבן כדי להכשיר קרקע למעברה. ילדותי כבר ידעה לשאול שאלות, שלמרבה הכאב מתחמקים מלשאול אותן - מדוע המלחמה הזו הסתימה, שמהאדמה הזו נעקרו כפרים. התשובה שלי, שאסור היה לחרוש אותם. במלחמה הזו נעשו דברים שלא היו צריכים להיעשות. הייתי בן למשפחה של אנשי אדמה. סבא וסבתא רבא שלי קנו כאן את אדמתם ובאו ב-1878 עם ילדיהם, שאחד מהם הוא סבי צבי, שנשא לאשה את נחה. הם היו עובדי אדמה. אדמה שלא האירה להם פנים. מצד אחד ביצה טובענית, שהתעללה בהם קשה, ומצד שני העדר ניסיון בעבודה חקלאית. היה בהם צירוף של חרדות דתית עם עבודת כפים. אני גאה ללחוץ היום באינטרנט את השם שרה קלינסקי, סבתא רבתא, ולקרוא על אישה נפלאה. אני גאה להיות בן לאבא שבסוף ספטמבר 1939 חש חובה להתגייס לצבא הבריטי, כאשר בבית הוא משאיר אישה וילד קטן. למעשה קבלתי אבא רק בסוף מאי 1945. השאלות ששאלתי כבר כילד לא הניחו לי. כאשר בנעורי התודעתי לשירה העברית התמלאתי גאווה, שאני לא בודד בשאלת שאלות נוקבות על אותה מלחמה, שבנרטיב הציוני, שאני חניכו, יש רק צד אחד צודק. בטור השביעי ב"דבר"(19.11.48)כותב נתן אלתרמן בשיר "על זאת" בעקבות כיבוש העיר לוד -"נַעַר עַז וְחָמוּשׁ...נַעַר כַּבִּיר וּבָרְחוֹב הַמְּדֻבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו עַל הַקִּיר וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִּׁנֵי חָלָב : אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע ...וְנִסָּה רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּניָו בְּיָדָיו וְדַמּוֹ אֶל הַכּתֶל כִּסָּה זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר אֵין סוֹד." אבא קובנר, שכקצין התרבות של חטיבת גבעתי, שהוציא מתחת ידו דברים קשים נגד הפולש המצרי, כתב גם את "גרניקה על כל גבעה", שיר בו כאב את אסונם של תושבי הכפרים הערביים שנהרסו במלחמה ונגזרה עליהם היעקרות מביתם . אודה, שאני חסר אונים, כי מה שהטריד את ילדותי ונעורי ביטוי מועט בשירה העברית (אלתרמן , אורלנד מלב הקונצנזוס ומאגף שמאל פן ואבי שאול). פרורי נחמה ממה מצאתי בספרות העברית (ס. יזהר) אבל עד היום אני כואב את כאב המציאות המייסרת, שהנרטיב הציוני מחק את הדיון בנושא מסדר יומו. אני לא מחקתי את הנושא מסדר יומי, לכן תנועת הנוער בה הייתי חבר הראתה לי בגיל 15 את הדרך החוצה. אינני יכול להשלים עם העובדה שכיום כל אזרח חמישי, החי בארץ - נדרש ביום העצמאות למחוק את כאבו לנוכח הרס של עשרות רבות של כפרים והרס חייהם של רבבות אנשים, שחיו כאן עוד לפני שסבא רבא שלי בא לארץ ויום אחד הם נעקרו מבתיהם. במצב המורכב שנוצר ששמחת האחד היא על חורבן והרס של האחר עצוב לי . לי כמי שמכיר באסונו של האחר, יש זכות מוסרית לדרוש ממנו, שהוא לא יעלה על שרטון של התכחשות לגילויי אסון, שפקדו את עמי, כמו גילויים של התכחשות לשואה האיומה שפקדה את העם היהודי. לי כמי שמכיר באסונו של האחר יש זכות מוסרית לנהל דיאלוג, בו אבקש הכרה בכיסופי לבית לאומי יהודי. אבל כיהודי, שמציין כי קמה מדינה לבני העם היהודי, אסור לי להתעלם שבצד הכאב שלי על יהודים שנהרגו במלחמה העקובה מדם ב-1948 נהרסו גם חייהם של רבבות אזרחים ערבים. אסור לי להנציח מצב, שהיום חמישית מאזרחי ישראל יצניעו כאב על אובדן כבד שפקד אותם ואני אתעלם ממנו. מחובתי להשאיר לניני מדינה, שיקרמו בה דפוסי חיים, שלא יגבירו תחושת זרות וניכור של אחד כלפי סמליו של השני. אני חש חובה להיאבק על דמותה של מדינה, שתכיר באובדן לא רק בצד אחד, אלא בשני הצדדים. כאבו של האחר החי לצידי הוא גם כאבי. מתוך אותו כאב אני זועם על מה שהחליטה כנסת ישראל ברוב דחוק של 43 נגד 40 בקריאה ראשונה ב-ט"ז בתמוז תשע"ג. בכנסת הוחלט על חוק מנשל, שמגרש אנשים מאדמתם ובתיהם. חלקם מגורשים כבר פעם שנייה ושלישית. גורשו ב-1948 ויגורשו גם ב-2013. רק שלא נזדקק פעם נוספת ל"על זאת" של נתן אלתרמן ו"גרניקה על כל גבעה" של אבא קובנר, כאשר ייושם החוק של מחיקת 40 כפרים של אזרחי מדינת ישראל. בל נוסיף לחטא של הרס יותר מ-400 כפרים פלשתינים בעקבות מלחמה ב-1948 עוד 40 כפרים ב-2013.