שבת שלום

"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". כך, כידוע, נפתחת מגילת העצמאות – מסמך כל כך חילוני, עד שנדרשה פשרה יצירתית כדי להגניב לתוכו רמז לשמו של הקב"ה. ומה אומר המסמך הזה? שהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל מבוסס על רוח, דת והיסטוריה. היהדות אינה רק דת; היא גם לאום. זה הייחוד המרכזי של העם היהודי, אשר שמר עליו לאורך אלפי שנות קיומו למרות הגלויות והחורבנות והפוגרומים והרציחות, למרות שהוא תמיד היה שבריר של אחוז בתוך אוכלוסיית העולם. טשטוש הייחוד הזה מאיים על עצם קיומו של העם היהודי, כפי שניתן לראות מן החורבן ההולך ובא על יהדות ארה"ב בשל רצונם של הרפורמיים להידמות לשכניהם – דבר המוביל לנישואי תערובת בהיקף של עשרות אחוזים. בתוך הייחוד הזה יש לשבת מקום מרכזי. כן, אנחנו עובדים שישה ימים בשבוע ולא שבעה. כן, אנחנו רוצים יום אחד של עצירה ממירוץ הפרנסה ושל שקט ממבול התקשורת. כן, אנחנו מקדישים יום אחד למשפחה, לקריאה, לתרבות, ללימוד. כן, אנחנו הנחלנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי, הכולל כבר בפרקו הראשון את יסוד המנוחה בשבת. כן, הספר הזה הוא שלנו והוא מחייב קודם כל אותנו.

עכשיו תאמרו לי: נו, ובעולם לא יודעים את כל זה? עובדה ששם עובדים שבעה ימים בשבוע והכל בסדר. אז ראשית, כאמור, אנחנו לא כמו כל העולם; ביום בו נהיה כמו כל העולם, פשוט לא נהיה. שנית, לא הכל בסדר. אני ממש לא רוצה לחיות במדינה בה הכסף הוא הערך העליון והמרדף אחריו הוא העומד במרכז החיים. כסף זה חשוב ופרנסה היא חיונית, אך הכל בפרופורציה והכל מתוך ידיעה מהי המטרה ומהו האמצעי. שלישית, ההשוואה לעולם היא צבועה. מצד אחד אומרים לנו, שאנחנו צריכים להיות יותר טובים מכל העולם ולקלוט יותר פליטים/מהגרים/מסתננים, בגלל העבר שלנו כעם נרדף. מצד שני אומרים לנו, שאנחנו צריכים לרמוס את זכויותיהם של החלשים שבתוכנו ולהכריח אותם לעבוד אפילו בשבת.

זה מוביל אותי לנקודה הבאה. מי עובד בשבתות? המנהלים או הקופאים? הבעלים או הסבלים? התשובה ברורה. מי שנאלץ להקריב את סופי השבוע שלו ושל משפחתו, הוא בדרך כלל מי שאין לו ברירה, מי שיודע שלא יתקבל לעבודה אם לא יסכים, שברור לו שיאבד את משרתו אם יסרב. הבוסים יישבו עם משפחותיהם במזגן או ישתזפו על שפת הים, ועובדי שכר המינימום יזיעו במחסן או יעמדו ויסדרו את המדפים. וכל זה בשביל מה? – בשביל שהבעלים למעלה ירוויחו עוד כמה שקלים ובשביל שהקונים למטה יוכלו להחליט שמתחשקת להם גלידה כאן ועכשיו.

למצב הזה יש עוד היבט: כפייה אנטי-דתית בשוק העבודה. חשבתם פעם כמה משרות ואפילו ענפים שלמים סגורים בפני מי ששומר שבת? לאדם דתי אין סיכוי להתקבל לעבודה ברשתות שיווק שפתוחות בשבת, אין לו סיכוי להעניק שירותים לחנויות הדורשות לקבל אותם 24/7. הוא לא יכול להיות ספורטאי, כי כמעט כל התחרויות נערכות בשבת; הוא יתקשה מאוד להיות שחקן או אמן, כי ההצגות והמופעים מתקיימים גם בשבת; הוא יתקשה למצוא עבודה במלצרות בלי שבת; תהיה לו בעיה לעבוד כנהג אוטובוס, משום שחלק ניכר מן הקווים פועלים בשבת; אמצעי תקשורת רבים (כולל ממלכתיים) ידרשו ממנו לעבוד בשבת. וזו רק רשימה חלקית. משום מה, השיח הציבורי-תקשורתי בישראל הוא תמיד על "הכפייה הדתית" ולעולם לא על הכפייה האנטי-דתית, שהיא הרבה יותר נרחבת ומשמעותית.

כאשר הייתי בכיתה ה', לפני 39 שנים, נפתח לראשונה בתל אביב בית קולנוע בליל שבת. היה זה קולנוע "מקסים" בשדרות בן-ציון פינת המלך ג'ורג', ופתיחתו הייתה ביוזמתו של שלמה להט. אני זוכר את האירוע, כי התארגנו אז הפגנות ובבית הספר אמרו לנו במפורש שאסור לנו להשתתף בהן. מאז, כל בתי הקולנוע והתיאטראות בתל אביב פתוחים בשבת, וכך גם חלק ניכר מן המסעדות ובתי הקפה וגם המוזיאונים (הנמצאים, אגב, בבעלות ציבורית). ככה זה: כאשר הדתיים מבקשים משהו – זוהי פגיעה בסטטוס-קוו; כאשר החילוניים עושים משהו – זהו חופש. בשנים האחרונות מתחולל בישראל שינוי חברתי שאינני מצליח לרדת לשורשו: בעוד הציבור נעשה יותר דתי, המדינה נעשית יותר חילונית. בעוד במישור הפרט יש הרבה יותר קיום מצוות, במישור הכלל יש הרבה יותר הפרה שלהן. אולי זה בשל ההתנהגות הבוטה והשחצנית של חלק מהח"כים החרדיים. אולי זה בגלל שהציונות הדתית עוסקת הרבה יותר מדי בציונות והרבה פחות מדי בדת. אולי זה בגלל ששמירת החוק – כולל חוק שעות עבודה ומנוחה וכולל חוקי העזר העירוניים – הפכה לאופציה במקום לחובה. בכל מקרה, רמיסת השבת בפרהסיה היא הביטוי הבולט ביותר של התופעה הזו.