קיום הצופה, איפוא, נגזר מהמציאות לא מכוח האמונה, והמציאות - מציאות החומר הדומם שהצופה יונק בתמונות נבדלות - אינה פרי מפירות התאוריה או האמונה; זו בעינה המציאות שלנו. זו המציאות כפי שציירתי וניסחתי אותה בעטי האישי מעל פני הפרק הקודם ואלה שקדמו לו. מציאות זו כוללת שני דברים שהאחד נגזר מקיומו של השני: סדרות חומר אינסופיות וצופים שיונקים את אותן הסדרות. צופים אלה יונקים בו בזמן את ספר היקום וההבדל ביניהם הוא במיקום שלהם על הספר הזה; אחד ממוקם בפינה זו והשני במרחק של בליוני מטרים ממנו; כן המרחק ביניהם הוא פיזיקלי הנמדד גם בשנות אור, ואם פלוני נולד לפניי במאה שנה- משמע שהוא ממוקם ביקום בנקודה הרחוקה ממני 100 שנה; הוא חי איתי באותו היקום ויונק איתי באותו הבזק את סדרותיו.
וכאמור יניקת שנינו היא בו זמנית, זאת כי כל דפי היקום נפתחים בפנינו בהבזק אחד, ותחושת הזמן הינה המשך לתחושה של תנועת העצמים ומקורה בנבדלות התמונות שהצופה יונק. ואומנם כל הצופים נמצאים בו בזמן על מפת היקום האינסופית ויונקים באותו הבזק את סדרותיו, אולם צורת היניקה של כל צופה וצופה הינה אישית ועל-פי בחירה, ובאופן היניקה הצופה מעצב את המעמד שלו ומתווה על פיו את המסלול שלו במפת היקום. על כן, צופה אחד יכול להתמקם ממש לידי על המפה, וצופה אחר במרחק שנות אור ממני. לדוגמה, הצופה שלבש את גוף החתול נמצא במרחק של שנות אור ממני על מפת היקום- למרות וסדרת גופו החומרית נמצאת ממש על-ידי והוא חי איתי בדירה. לסיכום, ובכל הנוגע לצופים למיניהם- אין קיום לממד הזמן, בעוד יש קיום לממד המרחק הפיזיקלי שמפריד בין מעמד למעמד ובין צופה לצופה ואפילו מאותה הקבוצה.
זו המציאות והיא זרה לנו. זו המציאות שלנו למרות ואנחנו רחוקים ממנה שנות אור; איננו מכירים אותה ולו ברמה הטכנית. כן נוצר שטח טכני מת המפריד בינינו למציאות, והתורה נכנסה בנוקדה הזו בשביל לכסות את הצד הטכני הזה ולענות עליו. המציאות הזו אינה נגזרת מכוח האמונה וגם לא מכוח התורה, כי התורה היא ספר ככל הספרים שנושאים מידע, ולכן המידע הוא זה שעומד לשיקולנו, למבחנינו, לא הספר גם לא מחבר הספר.
הדמות האנושית היא הדמות שלנו, היא התחנה האחרונה שאליה מגיע הצופה שנחלץ מכל המגבלות והמחסומים, ומהתחנה הזו הוא יוצא אל המרחב חסר ההגדרות והמגבלות. הדמות האנושית הזו היא אנחנו בני המין האנושי, כולנו כאחד היגענו לקו הגמר בתחנה הזו ועלינו רק להתניע ולצאת, עברנו מרחקים בשביל להגיע לקו הגמר הזה והיגענו, כן אנחנו כאן לזנק חסרה רק שריקת הפתיחה, אם תרצה- חסרה ההחלטה, להחליט לקום ולזנק. השאלה בעיקרון היא - מה עלינו לרצות, ובהמשך השאלה נגיע לאיך עושים את זאת, אבל על נקודה אחת אין ויכוח; אין ויכוח כי ישנו כאן שטח טכני מת שמפריד בינינו לבין מציאות הדברים, ואני מדגיש על המונח הטכני כי מציאות הצופה והמציאות בכלל נגזרים מההקש השכלי שלנו, מעולם המושכלות שאנחנו מחוייבים לו.
חסרה לנו איפוא החלטה, וגם חסרים לנו הרבה חלקים בפאזל להשלמת התמונה, חסר לנו הרבה מידע טכני, והמידע שהבאתי לעיל איננו מגיע לטיפה בים ולדעתי גם לא ניתן לקחת אותו כמבוא. אבל הוא פתח, כן הוא פתח של מחט לשריקה, לחנוכת קו הרכבת האנושית הראשונה שתדהר למרחב במהירות בלתי-מותרת. אני חושב שהגענו לשלב שנחשוף בו את התורה ולינוק ממנה את המידע הממתין לנו הרבה שנים. אין ספק כי נעבור מרחקים של עשרות השנים עד להגיע לשריקת הפתיחה ולזינוק הראשון, וממה החשש- מהזמן? חסר לנו זמן?
אני עובר מכאן למשימה האחרונה בשלב זה, והיא להראות לכם את המקור ממנו העתקתי את הדברים, ובעצם אני מציע לכם טעימה קטנה מהמקור הזה. נעבור איפוא לשלושת התמונות או שלושת הימים כפי שבאו בפרק הראשון של בראשית, הראשון, השני, והשביעי המוכר כיום השבת. שני הימים הראשונים ולמעשה כבר עברתי עליהם בסדרת שבעת ימי הבריאה שכתבתי לפני כשנתיים, אבל אני רוצה לעבור עליהם מחדש כי בכל נ.צ. שאתה מגיע אליה, אתה משקיף על התורה מזווית שונה. ובכל אופן חשוב לי לציין כי אינני מביא את הטקסט התורני כראייה לדברי, זאת כי התורה היא ספר ככל הספרים שנושאים מידע ורק המידע שנושאת עומד למשקל-לא היא ולא מחברה גם לא הקורא בה.
בשורות הבאות תעמדו על התכונה של הסגנון המצומצם של התורה, סגנון שקשה לקלוט ולעולם לא מתרגלים אליו. הבעיה (שלנו) בסגנון הזה היא הפשטות שלו, מה שנקרא על ידנו כאבסטרקט. למדתי למשל, וכשאני נתקע במילה מסויימת מבלי היכולת להתקדם, למדתי פשוט לחזור ולקרוא את המילה הזאת, בתוכה תמצא את כל ההסברים; לא מתחתיה ולא מעליה. הבעיה שלנו, אולי יותר בדור שלנו, היא שהתרחקנו מהמופשט והחלפנו אותו באירוניה ובציניות, איננו מאמינים למילים.
וזה נוסח היום הראשון שממחיש את תמונת המציאות המופשטת ביותר:
א בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ב והארץ הייתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלהים מרחפת על-פני המים. ג ויאמר אלהים יהי אור; ויהי-אור. ד וירא אלהים את-האור כי-טוב; ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ה ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד.
בראשית: עמדנו לעיל על המילה הפותחת הזו, שלמעשה היא מעין הוראות שימוש לאופן קריאת התורה או לאופן השימוש בתורה. התורה כתובה במילים, בפסוקים, בפרקים, בפרשיות, ובחומשים. הוראות השימוש אומרים כי בכל אחד מאלה, במילים ו/או בפסוקים ו/או בפרקים ו/או בפרשיות ו/או בחומשים - תמצא את כל תוכן המציאות, והכוונה למציאות הפיזיקלית גרידא, הטבע, הכוחות, החוקים, החומר, הפרדוקסים, וכמובן "הצופים".
למעשה האדם הוא זה שחילק את התורה לפסוקים ולפרקים וכול'... והוראות השימוש אומרים, שבכל חלק וחלק תמצא את אותה התמונה של המציאות ובשלמותה, כאשר כל תמונה רחבה מהתמונה שלפניה, היינו מקיפה ומתוחה מצידיה, ובמילים שלנו- ברזולוציה גבוהה יותר. כלומר במילה הראשונה של התורה תמצא את תמונת המציאות המלאה, ובשתי המילים הראשונות תמצא את אותה התמונה אך באופן רחב יותר, וכן בכל חלק וחלק שחילקת בו את התורה ע"פ תפיסתך והבנתך. דוגמה:
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ - זה, ע"פ הבנתינו, הפסוק הראשון של התורה, ולמעשה המילה הראשונה היא: "ברא", כי "בראשית" שימשה כהוראות הפעלה. ובכן חיפשתי משהו שימחיש את "הוראות ההפעלה" ומצאתי את המסגרת הפשוטה שאנו ממסגרים בה את התמונות. אנו נראה בהדגמה להלן איך המסגרת הזו תלך ותתרחב עם כל חלק וחלק בתורה.
וזו מסגרת תמונת המציאות בראשית:
