מתקפה פרו-פלשתינית מרוכזת, רשימה חלקית: אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון, מצא לו את הפורום השערורייתי ביותר מבחינת היותו איש צבא במדים, ועוד אלוף - עיתונאי חוץ - כדי לשלוח אזהרה לדרג המדיני שמעליו, שאם לא ייענה לדרישות שר החוץ האמריקני קרי, תפרוץ אינתיפאדה חדשה. מה אין בפנייה המקוממת הזאת? עידוד האויב להגשים את הנבואה הזאת, ועוד מפי מי שמופקד להילחם בהתגשמותה, התערבות גסה בפוליטיקה, קרי: פוליטיזציה של הצבא ופגיעה בעיקרון הדמוקרטי המקודש של כפיפות הצבא ל
ממשלה האזרחית. כצפוי, התקשורת הממוסדת קיבלה את הסקנדל במחיאות כפיים.
כל שבוע רץ בערוץ הראשון של הטלוויזיה הסרט "שומרי הסף", 6 ראשי שב"כ לשעבר המתערטלים בפומבי, ועל הדרך מטיפים להיענות לתביעה הפלשתינית על לב ארצנו. קצתם גם אינם מסתירים עוינות עמוקה למתנחל היהודי. ה'פאנל' שהרכיבו להעיר ולבקר אחרי כל שידור נבחר על-פי תקינותו הפוליטית, ועל כן לא היה שם מי שישאל את הצופים, מה הפלא ששישה ראשי השרות החשאי שרים בהרמוניה כזאת פזמון פוליטי אחד, הלא כשם שהוכנסו למערכת, כך יצאו! וכי מי שהיה אפילו ספק-ספיקא בכשרותו הפוליטית יכול היה להתמנות לתפקיד הזה?
לקינוח הביא גל ב' של
קול ישראל את האלוף בדימוס זאבי-פרקש, ראש אמ'ן לשעבר, לתמוך בעמדתם התבוסנית של ששת המוסקטרים בהופעתו הפרובוקטיבית של ניצן אלון - ולסכם: "כל שנה אנחנו שוקעים יותר ויותר".
אם בהרכב הנ"ל היה חסר למישהו גם ראש המוסד הקודם,
מאיר דגן, זה שעשה לנתניהו את הבושות בחוץ לארץ בפרשת אירן, תנוח דעתו. גם דגן צרף את קולו למקהלת התמיכה ביוזמתו של קרי.
וכמובן,
שמעון פרס וכל באי ודוברי הפסטיבל שלו ניצלו את הבמה העולמית שהקימו לפאר את 'שמש עמים' החדש, כדי לפזר על הדרך גם כמה מלכודות-שלום. וגם
יאיר לפיד ניאות סוף סוף לגלות את קלפיו, והנה אין בהם כל חדש: רק יעבור התקציב, אמר, הוא יעבוד קשה למען מו'מ מיידי להקמת מדינה פלשתינית, "עד שייצא עשן לבן". הוא תומך ב-קרי ובעקירת כל ההתנחלויות שמחוץ ל"גושים", למרות שיכאב לו הלב.
אפילו לתוך תוכנית התרבות והבידור השבועית של גל'ץ חדר זיהום התבוסנות הפרו-פלשתינית. התחנה העוינת הזאת לא יכלה כנראה להימנע מלהודיע על הופעת
יהורם גאון ביישוב שבי שומרון שליד סבסטיה, אך עורך התוכנית, מולי שפירא, לא התאפק ופלט הערה ארסית: "שבי שומרון? זאת אומרת ששבים משם?"
על הרקע העגום הזה הבליח במחנה הימין אור תעתועים, שבמקום להאיר רק מעמיק את החשכה. כוונתי לקולות הקוראים לספח לישראל את יהודה ושומרון, וביחד עם זה להעניק אזרחות ישראלית מלאה לכל ערבייה.
אורי אליצור, מהמבריקים בעיתונאי הימין, הוא מראשי המצדדים ב-'פתרון' הזה, הדומה לכדור נגד כאב ראש, לא מסוג אקמול כי אם 9 מ'מ. בן דרור ימיני, שבדרך כלל אינני מסכים עם אף מילה שלו בנושאים האלה, מתמודד בצורה משכנעת עם הנתונים של אליצור - אבל בעצם מיותר להתווכח, אם יתווספו לנו בכנסת 10 או 20 או 30 חכ'ים ערבים. צריך להיות עיוור בשתי עיניים כדי שלא להסכים עם טיעון אחר של ימיני:
"גם לפי התסריט המתון ביותר הם ידרשו זכויות שאינן רק בתחום ההצבעה. הם ידרשו זכויות בתחום המורשת, התרבות, הביטוי הלאומי. הם ידרשו איחוד משפחות. הם ידרשו שיבה. הם ידרשו אוטונומיה באלף ואחד תחומים. הם ידרשו שלטון ושליטה." מישהו כתב שנתקשה לסרב, למשל, לדרישה אפשרית שבבוקר ייפתחו השידורים ברדיו לא רק ב'מה טובו אוהליך', כי אם גם עם פסוקים מן הקוראן. במלים אחרות, גם אם היהודים יצליחו לשמור על רוב מספרי, הצביון של המדינה ישתנה, היא תהיה פ ח ו ת מדינה יהודית, ובזאת רוב העם אינו רוצה.
השמאל מיהר לנצל את הפרצה, כדי להציג את כל הבעיה היהודית-ערבית כעניין של או - או: או '2 מדינות' או זכויות הצבעה לכל הערבים. כצפוי, רוב מוחץ דחה בסקרים את רעיון אזרוח הערבים, והואיל ולא הציעו לו חלופה אחרת הוא בחר באלטרנטיבה שנותרה: 2 מדינות. התוצאה: שישו ושמחו! רוב מוצק מצדד ב-'פתרון' 2 המדינות!
האם באמת אין דרך שלישית? אזרחות ישראלית או מדינה פלשתינית, זהו?
נפתלי בנט מציע לספח לישראל את אזור C המהווה 60% משטח יו'ש ועל יתרת השטח להחיל אוטונומיה. אזרחות ישראלית תוענק רק לתושבי C שמספרם 50,000, ויש אומרים 70,000. מספרים אלה לא ישנו את האופי היהודי של המדינה.
אני מציע דגם אחר של אוטונומיה, ויש עוד רבים אחרים. אלא, משום מה בוויכוח הפוליטי שהתלקח מחדש, האוטונומיה כמרכיב עיקרי של כל הסדר אינה נזכרת. אולי, מפני שלשמאל קשה יותר להתמודד עם הרעיון הזה.
הבה נתבונן בו מקרוב: אוטונומיה היא שלטון עצמי או 'שלטון בית' בתחומים מוגדרים מראש. ומי המגדיר? המדינה הריבונית שבתוכה היא פועלת. המדינה מקצה חלק מכוחותיה, סמכויותיה ותחומי אחריותה לטובת קבוצה מסוימת על-מנת שזו תנהל עניינים אלה בעצמה. חבל הבסקים בצפון מערב ספרד הוא אוטונומי. פרט ליחסי חוץ, צבא ונושאי מסגרת דומים, נהנים שם משלטון בית. אפילו המסים הנגבים מן החבל הזה זורמים לקופת האוטונומיה. הוא הדין בחבל אלטו אדיג'ה שבצפון איטליה, שרוב אוכלוסייתו דוברת גרמנית, ויש עוד דוגמאות. אחת מהן היא ממש כאן, האוטונומיה הפלשתינית הקרויה "רש'פ" - הרשות הפלשתינית. דוק: רשות, AUTHORITY באנגלית, ולא 'מדינה'. יש לרשות כל מה שיש למדינה - חוץ מחימוש כבד, שליטה על מעברי הגבול, שליטה על התחום האווירי וחופש לכרות אמנות בינלאומיות שעלולות לפגוע בישראל. באזור C גם סמכויות התכנון והבנייה אינן בידה.
מן המצב הקיים שני הצדדים אינם שבעי רצון, בהיותו תוצר של הסכם (אוסלו) שתוקפו פג מזמן, מה גם שההסכם הזה הופר אינסוף פעמים. הערבים, לבד מרצונם לקבל את ירושלים כבירה ולהיפטר מכל המתנחלים, כולל יהודי ירושלים המזרחית - דורשים לעצמם את כל מה שאין להם, כלומר ריבונות מלאה. לישראל הרשות הפלשתינית עושה צרות, היא עוינת ואויבת. כל זה, מפני שהאוטונומיה הזאת אינה נורמאלית, היא 'הריון מחוץ לרחם', קונצפציה שגויה של מנחם בגין שחכמי אוסלו העתיקו. וזאת למה? מפני שלפי הסכם קמפ דיייויד של בגין, וגם לפי אוסלו, האוטונומיה הזאת קמה מ ח ו ץ לריבונות הישראלית, ואוטונומיה שלא בתוך מסגרת ריבונית, תשאף תמיד להיות היא בעצמה - הריבונות. במקרה שלנו, פירוש הדבר 2 מדינות, אסון לאומי ובכייה לדורות.
על כן, בבוא יום שבו תיהנה ישראל מחופש פעולה וגם יהיה לה מנהיג בעל שיעור קומה, היא תחיל תחילה את ריבונותה על כל יהודה ושומרון ומיד אחר כך, מכוח הריבונות הזאת, תחוקק לשטחים מסוימים שלטון עצמי בתחומים שיוגדרו בחוק. כמובן, כל מה שחוקק אפשר גם לשנות, לתקן ואף לבטל - ע"י חקיקה. תושבי האוטונומיה הערבים ייהנו מתושבות קבע ככל אזרח, ובעזרת דרכון האוטונומיה יוכלו לנסוע לכל מקום. בכלל - ההשתייכות לאוטונומיה תקנה להם זכויות מלאות, חוץ מן הזכות להצביע לכנסת. הם יצביעו לשלטון הבית שלהם, אך הצבעתם הלאומית לא תהיה במדינת היהודים.
והיכן תהיה הצבעתם הלאומית? שני עיונים:
- עד שנת 1988 היו כל ערביי יו"ש אזרחי ירדן שהצביעו בבחירות הכלליות - שם. בשנה ההיא שלל מהם מלך ירדן שרירותית את האזרחות. האין זה אפשרי שיום אחד שליט ירדני ישנה את המדיניות ויחזיר להם את האזרחות? או אז הם יצביעו פעמיים: לאוטונומיה שלהם כאן ולמדינת אזרחותם ברבת עמון או - גם כן כאן, כפי שיהודים אמריקנים, רוסים וצרפתים מצביעים בקלפיות בארץ לבחירות הכלליות בארצות נתינותם. יום אחד עשויים ערביי ארץ ישראל (ללא התערבותנו, כמובן) להחליף את השלטון בירדן ולהקים שם מדינה פלשתינית (כי לפי תפיסתם היא מעולם לא חדלה מלהיות חלק מ-'פלשתין', רוב תושביה, אולי 70%, מגדירים את עצמם כ'פלשתינים' והיתרה, הבדווים, אינם עם נפרד) - ואזי סביר שהם יעניקו אזרחות פלשתינית גם לבני עמם היושבים ממערב לירדן. במקרה כזה, שוב תהיינה לתושבי האוטונומיה שתי הצבעות.
- לחיות במדינה אחת כתושב קבע עם כל הזכויות ולהצביע במדינה השכנה, נוהל שהשמאל פוסל כשהימין מציע אותו, הפטנט הזה נתקבל ע"י עצרת האומות המאוחדות במסגרת תוכנית החלוקה של הכ'ט בנובמבר 1947. בגבולות החלוקה ההיא, כמעט 50% מתושבי המדינה היהודית היו ערבים (היה זה לפני מלחמת השחרור שגרמה לבריחה\גירוש של המוני ערבים). איך תאר לעצמו האו'מ שמדינה כזאת תוכל להתקיים? בתוכנית החלוקה שולבה אופציה, לפיה הערבים תושבי המדינה היהודית יוכלו להצביע במדינה הערבית. ועתה, אם האו'מ יכול, האם גם הפיינשמקרים היהודים מן השמאל יוכלו להתפייס עם הרעיון הזה, שרק יוזז מעט מן הקו הירוק אל נהר הירדן?
מה חסר כדי להשיג הסכמה שקטה של העם הפשוט? כל מה שיש לערביי מזרח ירושלים ואין לערביי יו"ש: ביטוח לאומי, רפואה מודרנית, ביטחון סביר לרכוש ולנפש, שלטון החוק. כבר היום ניתן לשמוע מערבים ביו"ש את המשאלה להיות מושווים לערביי ירושלים, וכוונתם לתחומים האלה - לא לזכות הפורמלית הנתונה לערביי ירושלים להפוך לאזרחים ישראלים, זכות שאינה מעניינת אותם.
לא יהיה זול לספק את הדרישות הנ"ל לכל תושבי האוטונומיה, אבל זה אינו מעבר לכוחותינו. מה גם, שהכל מתנהל במסגרת הריבונות והמעטפת הכלכלית של ישראל. וככל שרמת חייהם תעלה, התיאבון לטרור יירד, ולכן זו גם השקעה בביטחון.
בעולם המציאות, כל המחשבות האלה הן משחק בנדמה לי. הטרור הפנימי - מחלה אנדמית אצלם - משתק כל מה שאינו "terroristically correct", ובעברית: "בעל תקינות טרוריסטית". ובכל זאת, מי יודע? גם מסך הברזל בין מזרח למערב נפל יום אחד, להפתעת כולם. לקראת יום כזה, אינשאללה, יש להכין תוכנית אוטונומיה. את אזרחות המדינה היהודית נמשיך לשמור לחוק השבות.
