עולם התורה והרבנות נמצא בסכנה גדולה. לא "גזרת הגיוס", לא "השוויון בנטל", ואפילו לא התקציבים והבחירות לרבנות הראשית. כל אלה אינם מסכנים כלל את עולם התורה, ולא את הרבנות. מה מסכן באמת את עולם התורה ואת הרבנות? הנשים, רק הנשים.
ולא הנשים שתצטרפנה לגוף הבוחר את הרבנים הראשיים מטעם מדינת ישראל, אלא הנשים הכואבות, הנשים המוכות והבוכות, הנשים העגונות ומסורבות הגט - הן שמסכנות את עולם התורה עד כדי חורבן גמור, חס ושלום. מדוע? כדברי הגמרא - "משום צנועות ומשום פרוצות".
בעולם האמת של חז"ל היו נותנים גט מיד, ולא מחכים לא חודש ולא שנה. אדם מישראל יכול להחזיר גרושתו, ולכן אין שום סיבה לעכב גט. רק כהן שאינו רשאי להחזיר גרושתו, היו כותבים לו גט מיוחד ('מקושר') כדי לעכב קצת, שמא יחזור בו בעוד מועד. גם זה היה נמשך הרבה פחות מסידור הגט המהיר ביותר בבתי הדין הרבניים כיום.
די לנו בנתונים של בתי הדין הרבניים עצמם: יש בישראל כ-200 נשים מסורבות גט אחרי פסק דין לחיוב גט, וידוע לכול שפסק דין כזה לא ניתן מיד, אלא רק אחרי חודשים ושנים של דיונים בבתי הדין. אבל אם נבדוק מהו מספר הנשים מעוכבות הגט שהדיון בעניינן נמשך בבתי הדין חודשים ושנים, ועדיין לא ניתן פסק דין, נגיע לאלפים רבים.
מה קורה לנשים מסורבות ועגונות, שאהוב נעוריהן כבר נטש אותן, ובמקרים רבים מאוד כבר חי עם אישה אחרת? צנועות שבהן בוכות, ודמעותיהן עולות עד כיסא הכבוד, כי "שערי אונאה לא ננעלו", ו"שערי דמעות לא ננעלו", וכאשר ירדה דמעה מעינה של אשת רב רחומי, שהייתה מצפה לו בערב יום הכיפורים, והוא היה עסוק בלימוד התורה שלו ולא הגיע לביתו כהרגלו - מת רב רחומי.
'פרוצות' שבהן אומרות - מה אני יכולה לעשות אם הרבנים והדיינים לא מקשיבים לי, ונותנים לו לדרוש דרישות ולהציב תנאים לגט. במצב כזה, אין לי ברירה וגם אני אמצא לי גבר לחיות עמו, כי אינני יכולה לבדי לשאת בעול הכבד הזה, גם עול הילדים וגם העול הנפשי.
ואז יש ניאוף חס ושלום - והוא נעשה כמין היתר, כי הוא נעשה במין 'חוסר ברירה', משהו שנראה לגברים ולנשים שהוא קרוב לאונס, עד שאפילו עורכי הדיינים וטועניהם יודעים שמציאות כזאת יכולה לפעמים לזרז לפעמים את בית הדין, קצת.
מה אמרו חז"ל בבית הדין של תורת אמת - "כל דמקדש, אדעתא דרבנן מקדש". הם מצאו דרכים להפקיע קידושין, וגם נישואין, אם אין ברירה אחרת, כמו בשולח גט לאשתו וביטל את השליחות. והנה רבני עולם התורה כולם - כולנו - מלמדים את החתנים לומר תחת החופה "כדת משה וישראל", וישראל הם-הם "רבנן" שעומדים בחופות עם חתנים וכלות, אבל אינם עומדים לנשים בעת צרתן, כאשר הן מבקשות גט.
לפיכך ברור שבבית דין של אמת התורה, הקולר תלוי בצווארם של 'רבנן ותלמידיהון', והניאוף של נשים שמחכות חודשים ושנים לגט, כשהן לבדן, הרבנים הם האחראים לו כלפי שמיא.
גם הדמעות של הנשים הצנועות מכריעות את כף הדין, ועלולות להביא חורבן גמור על עולם התורה ועל הרבנות. אי-אפשר לדעת מה חמור יותר - הניאוף במחשבה של 'חוסר ברירה', או הדמעות של הנשים המסורבות והעגונות, שלעולם לא יחיו עם גבר בלי גט כהלכה.
אילו חשבו ראשי הישיבות, רבנים, דיינים ופוסקים, שהם ישלמו בבית דין של מעלה גם על הניאוף וגם על הדמעות, וכל התורה שלהם תהפוך לקטרוג נגדם חלילה וחס, אילו הבינו שריבון העולמים עומד "על חומת אנך, ובידו אנך", כלומר, אין להם עוד חומת מגן, והכול פרוץ - הם היו מתכנסים בבהילות כולם יחד - ליטאים וחסידים, ספרדים ואשכנזים, ציונים וחרדים, מתונים וקנאים, כדי לקבל החלטות דחופות, לא בשאלה מי ראוי לישב על כיסאו של הרב קוק מייסד הרבנות הראשית לארץ ישראל, אלא בשאלה מה צריכים לעשות הרבנים הראשיים וכל בתי הדין הרבניים כדי להיחלץ מאשמת הניאוף ומדמעות הנשים.
אלא שתופסי התורה אינם מאמינים כלל שריבון העולמים עומד "על חומת אנך, ובידו אנך". הם עוצמים את עיניהם ואינם רואים את הניאוף שהם גורמים לנשים 'פרוצות', ואינם שומעים את הדמעות של נשים מסורבות גט ו'צנועות'. הם רואים ושומעים רק את האיום של צירוף נשים לגוף הבוחר את הרבנים הראשיים.
בספר שמואל נאמר: "ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו... ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד". וכך נאמר בגמרא - "כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה... אלא... מתוך ששהו את קִניהן (=קרבנות היולדת), שלא הלכו אצל בעליהן, מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום".
והרי דברים קל וחומר - אם בני עלי שעיכבו נשים מפרייה ורבייה כמה לילות (עד שייתנו להם תרומה שדרשו), חשבה הגמרא עליהם כאילו הם שכבו אותן, וכך נתפרשו לה דברי הנבואה - מה יהיה דינם של רבנים ודיינים שבימינו, שמעכבים גִטי נשים חודשים ושנים? הלא לפי חז"ל זה נחשב בנבואה כאילו הם דומים לבני עלי הפוגעים בנשים הצובאות פתח בתי הדין, ומתחננות לקבל גט לפי ההלכה.
ועל זה עלול להיחרב עולם התורה והרבנות, כמו שחרב משכן שילֹה, חס ושלום.
