שלושה פרקים על מלחמת יום כיפור

את צו הקריאה השגרתי שמצאתי בתיבת הדואר באוגוסט 1973 קראתי, חתמתי עליו ושלשלתי חזרה לתיבת הדואר במעטפה החומה והממוחזרת. ביומן העבודה רשמתי על פני ארבעת העמודות של אוקטובר "שמ"פ ל 30 יום". די שמחתי על השרות הזה למרות שטרם החלמתי מפגיעת ראש לא קלה שאירעה כתוצאה מתאונת דרכים. בבוקר 1 לאוקטובר עליתי יחד עם עוד כ 20 אנשי מילואים לתוך ארגז הטיולית, בצהריים אכלנו פיתה עם חומוס בשק"מ אל עריש ובערב פרקו אותנו בצפון סיני,צומת רומני, סמוך למפקדה שחלשה על גזרת מוצבי החוף וצפון תעלת סואץ. עסקנו בעיקר באבטחת מתקן לוגיסטי וסיורים על צירים במשולש רומני- בלוזה-ומוצב טרקלין. שבוע ראשון עבר בעצלתיים והגיע השבת ואיתה יום הכיפורים. בעשר בבוקר הגיע ג'יפ ממפקדת האוגדה בבלוזה וממנו יצא קצין בדרגת סרן. "חבר'ה" אומר לנו הבחור,"אני קמב"צ מהאוגדה והגעתי להודיע לכם שבשש בערב תתחדש כפי הנראה מלחמת התשה ואתם נכנסים לכוננות ספיגה, אני ממליץ לצמים להפסיק את הצום ולהתכונן". הבחור עזב ואנחנו נותרנו לעכל את המסר. לא היה הרבה מה לעשות.את מלחמת ההתשה הכרנו משמ"פים קודמים,חטפנו קצת ארטילריה,נתקלנו פה ושם עם חוליות שחדרו למטרות מודיעין, הרמנו קנים של תמ"קים כלפי מיגים שחדרו בגובה אפס למטרות צילום או כמבחן אומץ לטייסים שלהם שבדרך כלל לא נחתו בתום הגיחה על-פי הדרש בפרוטוקול והעברנו את הזמן בתכנון טבלאות השמירה והיציאות ובציפייה ל"סיקס",ניידת השק"מ שהייתה מגיחה מבין הדיונות כמו חזיון תעתועים מדברי. המתחם ששהינו בו כלל מחפורת היקפית מדופנת בשקי חול ומחוזקת בקשתות ברזל ופחים מגולוונים ובתווך צריפים ומאגרי ציוד מכוסים ברשתות הסוואה. המתחם נחפר בתוך חורשת עצי תמר וחלש על צומת הציר הראשי שמשך מאל-עריש ועד למוצבים הצפוניים של התעלה. החלנו לנקות את תעלות הלחימה מפסולת שהצטברה בהם והעמקנו אותן ככל הניתן. את שקי החול הקרועים החלפנו בתקינים ואת מנות הקרב הנחנו בקרבת מקום ובסמוך לג'ריקנים של מי השתייה והמתנו לשעה היעודה – 18:00 כפי שנקבע. 14:00 נפתחו ארובות השמיים והפגזה רצחנית של תותחי 130 נחתה עלינו ללא כל התרעה מוקדמת. שתי משחתות מצריות מדגם "סקיורי" פרקו עלינו את זעמם. רסיסים לוהטים שרקו באויר ונתקעו בעצי התמרים ובדפנות הצריפים. 40 דקות רציפות של גיהינום עלי אדמות וכשפסק קלטו האוזניים המצלצלות קולות של ירי נק"ל והצליל המוכר של קליעים ששורקים לך מעל הראש. השטח שרץ בחוליות של קומנדו מצרי. ממכשיר הקשר הנייד שנשאתי בקעו קריאות שהעידו בעיקר על ניסיונם של הכוחות השונים להבין מה קורה בשטח. אנחנו כמעט ולא הבנו כלום. ביום הראשון ובלילה שלאחריו נמשכה המהומה. טנקים מהגדוד הסדיר שנעו הלוך ושוב לאורך הצירים הלכו והתמעטו ואלו שהגיעו אלינו עצרו מדי פעם ושגרו פגז לעבר החשיכה. ירי הנק"ל לא פסק לרגע. ואז החלו להגיע כוחות מילואים ראשונים. שני סנטוריוינים עצרו בסמוך ואני צועק למט"ק החשוף מאיזו חטיבה אתם והאיש מסמן לי בשתי אצבעות – 11. (תחילה הנתון הזה לא הסתדר לי,זכרתי שלחטיבה הזאת היה גדוד שרמנים אחד אך בשיחת הבהרה שקיימתי ערב כתיבת הרשימה עם פדל'ה, המח"ט באותם הימים, סיפר שאסף וסיפח בדרך לתעלה "כל מיני טנקים טועים" וככל הנראה גם את הנ"ל). שני הטנקים התקדמו מעט מערבה , ירדו מהציר האחד עצר בסמוך והשני משך דרומה כ 50 מטר, שניהם כוננו לעבר גבעות החול שממול וכל אחד מהם שיגר פגז. הפעילות הזאת הניבה הפסקה של ירי נק"ל לשעה קלה. לפנות ערב של היום השני הגיע אלינו מחלקת טנקי שרמן שיצאו מבסיסם ברמלה(או חצור,לא זוכר במדויק)ונעו כל הדרך משם עצמאית על הזחלים. ארבעת הטנקים הסתדרו בשורה רוחבית בסמוך למחפורת שלנו ודוממו מנועים. מהטנק הראשון שחנה קרוב אלי בצבץ ראשו ופלג גופו העליון של המט"ק. הבחור חבש את קסדת הטנקיסטים האופיינית לטנקי השרמן (שונה מקסדת ה-VRC ששלטה בכיפה),נשען בנינוחות על טבעת פתח תא המפקד וכך הוא נחרט לי בזיכרון שלא מרפה כבר 40 שנה. התפתחה בינינו שיחה, כן קפה,לא קפה,(היה קפה?), סיפר שהוא איש מילואים, חטיבה 11,תושב דימונה,אב לילדים קטנים, רציתי שיצא מהטנק וירד כדי שיתאושש מהנסיעה הקשה אבל הבחור המתין לפקודה בקשר לנוע לעבר אזור הביצות ולהשתלב בלחימה שבגזרה. לא זכרתי את שמו אבל זוכר כמו היום את פניו ואת השלווה שהקרין ובחלקה גם הצליח לנסוך בנו,קבוצת אנשי מילואים מרוטי עצבים ומראה שאיש לא הכין אותם למהומה הקטלנית שנחתה כמו רעם ביום בהיר במקומה של אותה השגרה השלווה והמוכרת שאליה נקראנו – שמ"פ. שעה קלה לאחר אותה השיחה,ארבעת השרמנים התניעו ונעו צפונה לעבר מוצב הים. שאון המנועים נבלע במהומה הכללית של רק"מ שונה ומשונה שניסה לפלס דרכו מערבה כמעט בכל מחיר. לא יודע להגיד כמה זמן חלף מאז שפגשתי בשנית את הקמב"ץ ההוא מבלוזה,זה שניסה להכין אותנו למלחמה קודמת ובשעה מאוחרת מדי ובשיחה שהתפתחה שאלתי לגבי ארבעת השרמנים והמט"ק מדימונה. "הוא נהרג" אומר לי הקמב"צ,"פגיעה ישירה של סאגר או אר.פ.ג'.,לא סגור עלה זה". במהלך השבועות הבאים הלכה הלחימה בגזרה שלנו ודעכה, את הימים שלאחר הפסקת האש בילינו בשגרת חירום עד לשחרורנו בסוף דצמבר 73 כשהסיפור שלנו הוא טיפה קטנה ,חסרת חשיבות ומשמעות בסאגה המטורפת הזאת – מלחמת יום הכיפורים.

אך התמונה של המט"ק מדימונה לא מרפה ממני ובכל יום כיפור כשאני יושב עם הילדים ומספר להם על המלחמה ההיא אני רואה אותו בברור מול עיני."אבא אתה שוב חופר עם הסיפור הזה".כן,אני חופר ואין לי מושג למה. ברבות השנים הבן הגדול שלי החל לעבוד בארגון אלמנות ויתומי צה"ל ולפני שבועות אחדים שאל אותי אם אני זוכר את הסיפור על הבחור הדימונאי ואם מעניין אותי שימצא את משפחתו. ממעט הפרטים שידעתי איתר הבן תוך זמן קצר את המשפחה והתקשר אלי אדם שמסר לי פרטים בסיסיים על אביו שנפל במלחמה ההיא,גילו,המסגרת שבה לחם ונסיבות נפילתו כפי שנמסרו בזמנו למשפחה. מהשיחה שהתפתחה בינינו היה לי ברור שאני מדבר עם בנו של מט"ק השרמן.סיפרתי לבחור את נסיבות אותה הפגישה ומה שהתפתח לאחריה. הוא שאל שאלות רבות שלמרביתן לא היו לי תשובות. את התחושות והרגשות והמשמעויות של אותה השיחה לשני הצדדים – לא אפרט.

לפני מספר ימים שלח לי חבר במייל מאמר שהתפרסם בעמוד 46 , גליון מס' 448 של "מערכות" שכותרתו "אי-הפעלת "אמצעי האיסוף המיוחדים" והכשל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים". אני קורא וקורא וככל שהקריאה מתמשכת כך הולכים וגואים בי הזעם והתסכול. את המאמר כתב פרופסור אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה. בר יוסף מתאר השתלשלות עניינים שמתחילה ומסתיימת בהחלטה של אדם אחד ,החלטה שאין כל דרך רציונאלית להסבירה, החלטה שהייתה הגורם העיקרי ל 2200 הרוגים,אלפים רבים של פצועים ונכים והשפעה דרמטית על מהותה ומצבה של מדינת ישראל עד ימנו אלה. שמו של האדם הזה הוא האלוף אלי זעירא. בשנת 1973 עמדו לרשות צה"ל "אמצעי איסוף מיוחדים" שהיו אמורים לספק התרעה בת 48 שעות לפחות למלחמה.על אמצעים אלו "נבנה מערך ההתרעה המרכזי של מדינת ישראל".אמצעים אלו ספקו בעבר את כל המידע הרלוונטי והחיוני שעמד בבסיס ההחלטות של ההנהגה לגיס או לא לגייס מילואים, להיערך צבאית כך או אחרת וכל זאת באמינות ובהצלחה רבה. גולדה מאיר ושריה ידעו שאם אכן מתכוונים המצרים ו/או הסורים לתקוף ת ישראל – יעמדו לרשותם שתי יממות שלמות כדי לקיים את כל ההכנות הדרושות לקדם התקפות אלו. אמצעים אלו היו ברשות יחידה 8200 של אמ"נ. ההפעלה והניתוק של אמצעים אלה היו באחריות ובסמכות בלעדית של אדם אחד בלבד. ראש אמ"נ האלוף אלי זעירא. על-פי פרופסור בר יוסף לא רק שזעירא סרב לבקשת כל כפיפיו להפעיל את האמצעים בשבוע שלפני המלחמה אלא שייצר במכוון את הרושם שקבלה ההנהגה שהאמצעים פועלים ומהמידע שזרם אין כל סימן שהמלחמה בפתח. כותב בר יוסף: "ההתרעה של 48 שעות לא ניתנה כיוון שראש אמ"ן ב 1973, אלוף (מיל) אלי זעירא, סירב לכל בקשות הכפופים לו להפעיל את האמצעים שהפעלתם הייתה בסמכותו הבלעדית. חמורה הרבה יותר מכך היא העובדה שמקבלי ההחלטות – אלה שהיו אמורים להחליט על גיוס מילואים ועל פריסת הצבא הסדיר – היו משוכנעים ש"תעודת הביטוח של מדינת ישראל" נמצאת בתוקף וזעירא לא עשה דבר כדי להבהיר להם שהדבר אינו כך. זעירא היה ככל הנראה היחיד במדינת ישראל באותו שבוע שידע שהאמצעים אינם פועלים ובמקביל – שמקבלי ההחלטות סבורים שהערכת אמ"ן בדבר היעדר סבירות למלחמה – נשענת עליהם. הוא לא עשה דבר כדי לתקן את הטעות הזאת ולפי כמה עדויות אף חיזק אותה". דברים אלה נתמכו בעדויות שמסרו שר הביטחון,הרמטכ"ל, מפקד 8200 וגורמים נוספים לוועדת אגרנט שחקרה את המלחמה. מדוע פעל האלוף זעירא כפי שפעל? פרופסור בר יוסף זהיר ומסתפק הערה כי "זה נושא שבו לא ניתן לדון בפרק הזה אבל הדרך שבה פעל (זעירא. א.נ.) היא המפתח להבנת הכשל המודיעיני במלחמה". זעירא עצמו במהלך השנים שלאחר המלחמה,התעלם לחלוטין מנושא "האמצעים המיוחדים" ולא נגע בהם לא בספר שפרסם ולא בראיונות לתקשורת(וגם לא נשאל על כך- א.נ.), אך "לפחות פעם אחת הוא נאלץ להתמודד ישירות עם ההאשמות נגדו בנושא זה. הדבר אירע בכנס פנימי של קהילת המודיעין בשנת ה- 30 למלחמה. בתשובה לשאלת יוסי לנגוצקי (ר' ענף אמצעים מיוחדים באמ"ן בתקופת המלחמה – א.נ.) מדוע לא הגיב לדברים שנכתבו בספר "הצופה שנרדם" ולא הגיש תביעת דיבה נגד מחברו(פרופ' בר יוסף – א.נ.) על שכתב כי הוא נתן לממונים עליו להבין שהאמצעים פועלים בעת שלא פעלו" ועל כך ענה שלא לעניין (מפורט בגוף המאמר של בר יוסף). כך או אחרת אדם אחד, בצומת קריטית וגורלית של קבלת החלטות פעל והונה וגרם למחדל קטלני ומונומנטאלי מערכת החוק לא מצאה לנכון להעמידו לדין פלילי. כך שכל מה שידענו על הגאוותנות והשאננות וההיבריס שבעטיו נחתה עלינו המכה הנוראית הזאת מצריך אתחול. מחיר הדמים היקר של המלחמה שהחלה בקטסטרופה מודיעינית והסתיימה בהתאוששות מדהימה וניצחון צבאי מזהיר, המחיר היקר הזה אינו נסלח ולאדם שתרם במחדליו לאסון הזה אין מחילה אך ברור שאת הנעשה אין להשיב וכל מה שנותר הוא לקוות שמלוא הלקחים הופקו ויש בנמצא מנגנוני בקרה שימנעו אירוע כזה בעתיד. אני זוכר את כל חברי שלא שבו מהמלחמה הזאת, את משפחותיהם המוכות, את אלו שלא פגשנו יותר בחוף הים וברחבת הקולנוע ורואה מול עיני את דמותו של המט"ק מדימונה, מביט ממרומי הטנק הקשיש שלו וקשה לי עם זה שלא נעשה עימהם צדק.