הגיעה השעה להעלות לדיון ציבורי את נושא הפחד השורר בעולם העבודה. יותר מתשעים אחוזים מהמתרחש במקום העבודה מונע על-ידי פחד. הכחשתו של הפחד הזה היא מגיפה עולמית. אנשים למדו להשתמש במילים יפות ומכובסות בכדי להוליך את עצמם ואת זולתם שולל, כדי להאמין כי אין הם פוחדים. לא זו בלבד שרבים מאיתנו מתירים את ההכחשה, אלא אף מטפחים אותה. על כל זאת ועוד, כתבה קיי גילי, בספרה 'האלכימיה של הפחד', רב מכר בקרב מועדון המנהלים הבכירים בארה"ב.
הפחדים שלנו נועלים אותנו בתוך ביקורת עצמית, ביקורת מהסביבה, ובהפחדה מתמדת, וכך אנו חוששים ונמנעים מלהביע בקול רם את הנדרש להיאמר. מה שלא נאמר חושף את נוכחותו של הפחד עוד יותר מאשר הנאמר. יותר אמת מופיעה במפגשים הלא-רשמיים המתרחשים במסדרון או במגרש החנייה.
אנשים רואים את השקרים וההשמצות, את חיסולם של אלה מביניהם שמעזים להיות נועזים, שוברי מוסכמות, יצירתיים. הם חשים בחוסר האמון, בפחד המוחשי הרווח במסדרונות ובלשכות. הם מציגים את הפתולוגיה של 'חשיבה קבוצתית' בישיבות, שבהן משתררת דממה או מלל חסר משמעות כמענה לקריאתו של מנהל להציג בעיות או נקודות השקפה שונות. כיום, עובדי מדינה, עובדי המגזר הציבורי, ורבים מעובדי המגזר העסקי, חיים בחרדה שמא ייראו כמי שטועים, שמא יעשו שגיאה, שמא יפוטרו, או ינוטרלו. אלה שניחנו בתעוזה לומר את האמת משלמים על כך מחיר יקר, והשורה התחתונה מותירה את החברה רובה ככולה תקועה בתוך ביצה, משותקת מרוב פחד ורמייה. הדיווח על חדשות רעות או הדיון בהם הוא בלתי נמנע....מפני שאנשים חיים בפחד שמא יפגעו בזולתם, או שמא ייפגעו הם-עצמם.
ולכן, רבים מתוכנו נעשים מיומנים להפליא בחסימת עצמנו מכל למידה משמעותית. כאשר הפחדים שולטים, מקבלי ההחלטות, גדולים כקטנים, בין אם הם פועלים באופן אישי או קבוצתי, יפעלו באופן בלתי נמנע כאטומים ללמידה ובמימד זמן שאינו ההווה. הם יפחדו ממה שקרה או כמעט קרה להם או לזולתם בעבר. ואז, בעתיד יתמקדו בהתעלמות, ממה שקרה, או כמעט קורה, או עלול היה לקרות בעבר. לפיכך הם יאיצו תהליך להשגת תוצאות צפויות, על חשבון חקר האמת והצדק, על חשבון היצירתיות, כושר ההמצאה ויכולת החדשנות. כך, בטראנס הישרדות בכל מחיר, רבים מאיתנו מחמיצים את ההווה, שהוא הזמן היחיד בו אנו מסוגלים לבצע שינוי משמעותי, שיכול למנוע את התוצאות העגומות ו/או ההרסניות, ובמקרים רבים אף קטלניות, שכולנו מעוניינים למנוע.
טראנס ההישרדות שלנו במקומות העבודה, הופך רבים מאיתנו ל"יסמנים" ולאלופי ההישרדות במחיר "בגידה" גלויה ו/או מוסווית בממונים, בחברים ובכפיפים, בערכים ובעקרונות, באידיאולוגיות שלנו ויותר מכל - בזוגיות ובהורות שלנו. הפעולה הטובה ביותר להישרדות: "תשתקו ופשוט תשחקו אותה". רבים מאיתנו עוברים למתכונת של טייס אוטומטי המיישר קו קבוע עם האופן בו הדברים נעשו מאז ומעולם. מי שממשיכים בתפקידיהם לאחר גל של צמצומים, קיצוצים, הינדוס מחודש ורה-ארגון, סובלים מתסמונת הניצולים. הם נעשים חששנים, לא בטוחים בעצמם, פוחדים מכך שאם יפעלו במעורבות אישית וביושר, איזשהו דבר שיאמרו או יעשו 'ישמש כראיה נגדם'. הניצולים, הנמצאים הלכה למעשה במתכונת של הישרדות, לכודים במידה רבה בטראנס שאומר להם שהם 'תלויים' בארגון לצורך ההישרדות שלהם.
מקומות עבודה רבים, רבים מידיי, נוקטים באסטרטגיית ניהול באמצעות הפחדה. זו גישה ניהולית של מנהלים תככנים שאינם בוטחים בעצמם, שחייבים לתגבר ללא הרף את האגו הכושל שלהם על-ידי כך שאינם מכבדים את מי שעובדים בשירותם ואת העובדים לצידם. הם שורדים באמצעות הפחדה מתמדת וחותכים תדירות 'ליטרת בשר' נוספת ממועסקיהם. הם מאיימים, מפעילים לחצים, מתנהגים כיודעי כל, ועוסקים ללא הרף בהתעללות רגשית ותעסוקתית בכפיפיהם. המנהלים האלה מניידים לעתים קרובות מועסקים רבים דרך המחלקות, החטיבות או הארגונים שלהם. רבים מהמועסקים הנשארים שם מתאפיינים בהתנהגות פסיבית תוקפנית ותלותית. כאשר יקום מתוכם מורד אור ויקרא תגר על התרבות השלטת הם יגיבו אליו במבוכה עד חימה שפוכה. זהו הצד המכוער בארגונים שלנו, וזה הצד המכוער של החברה האנושית. היסמניות "מקדשת" את הבוגדנות והיא נעשית לפגם אישיות פרטית חברתית ולאומית.
