שני נושאים בלטו בתקשורת בשבוע האחרון: הבחירות למוסדות הליכוד ושליחותו של
ג'ון קרי לאזור. הגדיל לעשות העיתון שפעם הייתה לו מדינה והיום אימפריה החובטת בפרצופנו. עמודים שלמים ב
ידיעות אחרונות לימדו ש"נתניהו מאבד את הליכוד", שהוא חושב לבצע "מפץ גדול" לפילוג הליכוד ושאר הבלים מבית מדרשו של השמאל הישראלי שעובד לילות כימים לפרק את מדינת הלאום היהודית למדינת כל אזרחיה, לפרקנו מאדמות המולדת ואם אפשר לפרק את הליכוד, מה טוב.
כיצד זה קשור לקרי ולשליחותו? התגבשה בשמאל הנחה שנתניהו שבר שמאלה, והוא נמצא על זמן שאול בליכוד בדרך לעשות מעשה שרון ולנחול תבוסה בקרב מצביעיו. על-פי ההנחה, נתניהו יתחפש לאריק שרון ויחריב יישובים יהודיים לשמחת האמנון אברמוביצ'ים, ויתחפש ל
שמעון פרס ויביא שלום בין-גלקטי בתנאי שהליכוד לא יכבול את ידיו.
לשם כך מתואר הליכוד כמנותק לגמרי מיו"ר התנועה. במקביל מפומפם רעיון המפץ הגדול. משאלות הלב הללו מבקשות להשפיע על המציאות. לכך מוסיפים תבלין חשוב: ציור הליכוד כמפלגה של "קיצונים". התווית "קיצוני" היא מרכיב מכריע בדה-לגיטימציה שהשמאל עושה ביריביו. רק לשמאל יש אידיאולוגיה; הימין סתם קיצוני, ומי רוצה להצטייר כ"קיצוני"?
השחרת שם הליכוד וההכרזה הקבועה ב"ידיעות" וסייעניו על אובדן הקשר של נתניהו עם תנועתו נועדה, בין השאר, להחליש את ראש ה
ממשלה מול קרי ותביעות הפלשתינים לקראת המו"מ. בישראל שמור מעמד מיוחד לראש ממשלה מהמרכז השמרני-ימני: האופוזיציה התקשורתית היא על תנאי. אם יתכחש למצביעיו - ייהנה מרוח גבית. האם יש ספק היכן נמצאים רוב עיתונאי ישראל בשאלת המו"מ מול הפלשתינים? לא באו"ם.
אבל גם אנחנו שומעים את רמאללה. אי-אפשר להתעלם מסירובו של
מחמוד עבאס להיכנס לתהליך מלא, שבו יידרש להצהיר על סוף הסכסוך וקץ התביעות ולהכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. עבאס מתחמק, כפי שהתחמק מאולמרט, מאנאפוליס, וכפי שהתחמק ערפאת בקמפ דיוויד, שלא לדבר על התנהלותו הטרוריסטית אחרי
הסכם אוסלו.
עכשיו הם מציבים תנאים מוקדמים. אבל האם המו"מ אינו אינטרס של הפלשתינים? זהו שלא. לשם מה מו"מ, אם יקבלו את מבוקשם מהעולם, והתקשורת מצדדת בנרטיב השקרי שלהם?
"ידיעות" וסייעניו דוחקים בממשלה להיענות לאבו מאזן: לבצע מחוות, לשחרר רוצחים, להצהיר על קווי 1967, להקפיא בנייה. טורחים לומר שזה "יחשוף את פרצופו האמיתי של אבו מאזן". האם לא חשפנו די? עשרים שנים אינן מספיקות? מאה שנים? מדוע לשלם מחיר רק שיבואו לשוחח? מי מנהל כך מו"מ אפילו לרכישת מכונית?
מי שמאזין לתקשורת וקורא "ידיעות" בטוח שג'ון קרי עומד לחשוף תגלית ארכימדית. מכמה כיוונים נשמעה האבחנה שקרי פועל מתוך דחף משיחי דתי. אף על-פי שחווה את הסרבנות של אבו מאזן - גם אתמול - זה לא יפריע לו ללחוץ על ישראל.
על מה נסמכת האמונה המשיחית בשלום? רק בשבוע שעבר חזר פרס על הקיבעון הידוע: "חלון הזדמנויות", ושהמו"מ עשוי להרגיע את הבערה האזורית. השלום הפך לתעשיה שמנועיה מסתובבים בהילוך סרק. השמאל תקוע בעבר ומסרב להתפכח. האם הרחוב המדמם במצרים, בסוריה ובלבנון מתעניין בבעיה הפלשתינית?
במשך שנים הטיפו שאי-היציבות במזרח התיכון מקורה בסכסוך הישראלי-פלשתיני. האם השנתיים וחצי האחרונות באזור לא לימדו משהו? עם מי נעשה שלום, אם איננו יכולים לערוב לקיום החוזה חודש לאחר חתימתו?
מבלבלים את המוח עם דמוגרפיה. האם אנחנו שולטים בפלשתינים כיום? יש להם פרלמנט משלהם, ממשלה, תקציבי עתק, מצבם הביטחוני והכלכלי טוב לאין ערוך משל עמיתיהם, בחסות צה"ל ששומר עליהם. ואם יש ברירה - אחרי שלמדנו את דפוס ההתנהלות ה"עצמאי" שלהם בעשרים השנים האחרונות: שטחים תמורת טרור. למי נבוא בטענות כשייפלו טילים על נתב"ג ועל ת"א - ל
נחום ברנע ולסימה קדמון?
לעינינו מתמוטטת תפיסת מדינת הלאום הערבית. האזור חוזר למצבו הטבעי: שבטים, חמולות, עדות. דווקא הפלשתינים יהיו שונים? מה הקשר בין עזה ליהודה, ובין יהודה לערביי השומרון; בין שכם לחברון, ובינה לעזה? דווקא לקבוצות הללו תהיה זהות לאומית אחידה - מדינה יציבה, שלא תתפרק דקה אחרי שנחתום על חוזה? זה רציני או משיחי?
השמאל הישראלי נמצא במשבר מול התנפצות אליליו; זה לא מפריע ל"ידיעות" לדבוק באמונת הבסיס שממנה יָתֵד לדינמיקה הפוליטית, החברתית והמדינית של ישראל: הכה בנתניהו ונראה מה יהיה אחר כך. משאלות הלב הללו - כמו חלום העוועים של השמאל - יתנפצו על סלעי המציאות. נא להתעורר.
