מאז מלחמת ששת הימים, אנו מחזיקים בשטח ומנהלים את החיים ביהודה ושומרון. נעשו מאז ניסיונות רבים להגיע להסדר, אולם בתקופה הראשונה, לא היה עם מי לדבר. ניסינו אפילו עם אגודות הכפרים, עם כל גורם שולי ככל שיהיה.
ב-1973 התחילו ההתנחלויות לצוץ בשטחי יהודה ושומרון. הניסיון הרציני שנעשה, היה עם ירדן, מה שקרוי מסמך לונדון מבית מדרשו של
שמעון פרס, אולם המסמך נדחה על-ידי ראש הממשלה שמיר. ומאז ההסכם עם ירדן כבר נראה אחרת ולא כלל את הפלשתינים.
הסכם אוסלו הביא לשטחי הגדה את
יאסר ערפאת וחבר מרעיו שלא רצו שלום אלא מדינה. היו פיגועים שהרחיקו עוד יותר את השלום. ומכאן אנו מגיעים לבחירות הראשונות ברשות, בהן זכה החמאס ברצועת עזה ולמעשה קרע אותה מהמדינה הפלשתינית.
אבו מאזן למד שני דברים: - שפיגועים המולידים מתים ופצועים, אינם מתקבלים יפה בעולם ולכן אימץ תפישת עולם שאסור להמשיך עם הטרור הגלוי אפשר לשלם לשהידים הנמצאים בבתי-הסוהר אפשר לקרוא על שמם ככרות אבל לא לחמשם בנשק;
- אם יכון שלום, אז חמאס ישתלט גם על הגדה המערבית ולכן אסור לכונן שלום, צריך לדבר על שלום, צריך לפמפם שלום, אולם לא להתקדם לכיוון זה, צריך לשים מכשולים בדמות דרישות סף לכניסה לתהליך מדיני ותו לא.
הוא מצא דרך טובה יותר לטפל בענינו והיא פניה לאו"ם, שם הוא מקבל עידוד ותמיכה אוטומטיים.
בנימין נתניהו מאידך, גם הוא לא מעוניין בשלום, אבל לא רוצה להצטייר כסרבן שלום ולכן מרבה לדבר על שלום ביודעו שאבו מאזן לא יספק לו את הקרקע הבשלה לעשיית שלום ולכן לשני הצדדים המצב נוח ביותר - אין פיגועים, אין צורך לקבל החלטות וימים יגידו.
