בספר החוקים של מדינת ישראל פועלות תקנות ההגנה לשעת חירום (להלן:"התקנות"), כבר משנת 1948 וזאת, עקב המצב הביטחוני השורר בארץ. התקנות, נותנות לעיתים לגורמים בממשל סמכויות נרחבות, אשר חלקן אף נוגעות לאפשרות של שלילת זכויותיו הבסיסיות של כל אדם ושל אזרחים בישראל. לדוג', תקנה 84, מפרשת מהי "התאחדות בלתי מותרת" כדלהלן:
בחלק זה פירושו של הביטוי "התאחדות בלתי-מותרת" הוא כל חבר בני אדם, בין שהוא מאוגד ובין שאינו מאוגד, ויהיה לו כל שם שהוא (אם יש לו שם) מזמן לזמן, אשר -
- ממליץ מסית, או מעודד בחוקתו או בתעמולתו אחת מן הפעולות הבלתי-מותרות הבאות, היינו -
- מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח-הזרוע או באלימות;
- גרימת שואה או בוז, או הסתה לאיבה, כלפי ממשלת ישראל או שר משריה בתפקידו הרשמי[8];
- השמדת רכושה של ממשלת ישראל, או פגיעה בו;
- מעשי טרור המכוונים כנגד ממשלת ישראל או כנגד עובדיה[9];
או שעשה איזה מעשים כאלה הנזכרים בפסקת-משנה (II), (III) או של הפסקה הזאת, או התיימר שהיה אחראי להם, או מעורב בהם; או
הכריז עליו שר הביטחון שהוא התאחדות בלתי-מותרת, וכולל, כל סניף, מרכז, ועד, קבוצה, סיעה או מוסד של כל חבר כזה.
כפי שעינינו רואות, ניתן להכריז על "התאחדות בלתי מוכרת" במקרים קשים כגון: "שואה", "מיגור חוקה", השמדת רכוש של המדינה ומעשי טרור. סעיף ב' של התקנה, הינו סעיף סל, אשר לכאורה מרוקן מתוכן את סעיף א' ומאפשר למעשה לשר הביטחון להכריז על כל מאן דהוא כחלק מהתאחדות בלתי מותרת. אמנם, המצב המשפטי הנוהג בישראל, כיום, מאפשר לשנות את התקנות אך ורק ברוב של 61 ח"כים, אך אין צורך לציין כי לאורך עשרות שנות פסיקה ציין בית המשפט העליון כי כל החלטה ממשלתית כפופה לביקורת שיפוטית והדבר פשוט. החלטתו של שר הביטחון צריכה להיות כפופה לשיקולי סבירות, מידתיות ואף לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש - וכל זאת, עקב העובדה כי מדובר בשימוש בתקנות לשעת חירום - אשר כשמן כן הן.
מבלי הצורך להיכנס לעובי הקורה בשאלת חוקיותם של תקנות ההגנה לימינו, אשר רבות נכתב כי אינן חוקתיות ופוגעות פגיעה קשה בזכויות האדם במדינת ישראל, קשה אפוא להבין כיצד מגדיר שר הביטחון שורה של מעשים בריוניים כמעשי טרור ולכל הפחות, מכניס אותם בכפיפה אחת עם ההוראה התכליתית של החוק המדברת על מקרים של שואה, מעשי טרור, מיגור חוקתה של ישראל וכו'. עצם ההשוואה של מעשי תג מחיר כמעשי טרור הינן תעודת עניות למדינה ולממשלה שהרי באירועים אלו, עד כמה שידוע, מעולם לא גרמו לפגיעות בנפש, ואין כל אינדיקציה לארגון כזה או אחר, לשת"פ בין המקרים או לכל קשר סיבתי בין האירועים.
יצוין במאמר מוסגר, כי גם במקרה ההצתה של מסגד בטובא זנגריה לא התגלו עד ליום זה המציתים, ואף הצתת המנזר בלטרון בוצעה ע"י נער חרדי אשר לא ניתן לטעון כי הינו משתייך לאירועי "תג מחיר" ופעל על דעת עצמו בלבד. רבים המקרים אשר לא פוענחו כלל, ובטח ובטח שלא ניתן להצביע על ארגון מסוים המבצע פעולות אלו.
הסמכויות הבלתי מוגבלות של שר הביטחון לקבוע ככל העולה על רוחו איזו התאחדות הינה בלתי מותרת ואיזו לא, מבלי להעמיד הכרזה זו במבחן בג"ץ, נושאת דגל שחור מעל עקרונות הדמוקרטיה, ומהווה היא פגיעה קשה בזכויות האדם בישראל.
למדנו אפוא, כי ישנה בעיה קשה בחוקיות ההכרזה של שר הביטחון, אך בעיה זו הינה הבעיה היותר קלה כמשל לאדם האומר לחברו "טול קיסם מבין שיניך" - כאשר קורה מוטלת לו בין עיניו;
הבעיה העיקרית בהכרזה של שר הביטחון, והפשוטה יותר להבנה, נובעת מהעובדה הפשוטה שאין גוף כזה שנקרא "תג מחיר". במצב כזה, בעצם, העניק לעצמו שר הביטחון את הסמכות לקבוע אף מי שייך לארגון "תג מחיר" וממילא לשלול ממנו זכויות אדם בסיסיות.
אמנם, החוק קובע "חבר בני אדם בין שהוא מאוגד ובין אם לאו" אך מבלי להיכנס לפרשנות המילולית הדווקנית (או שאפילו לפרשנות התכליתית) ניתן להבין שהתקנה בעייתית בניסוח ובעצם מאפשרת לשר הביטחון לעשות כראות עיניו מבלי להיות כפוף לביקורת.
נסכם ונאמר כי הטענות העיקריות הן שתיים: האחת - שאלת הסבירות בהכרזה על מעשי "תג מחיר" כהתאחדות בלתי מותרת.
השניה - והחזקה מביניהן, הינה נטילת סמכויות לקבוע מי שייך לארגון שכלל לא קיים, כאשר הסכנה הבסיסית הינה בכך ששיקול הדעת הבלתי מוגבל ומסוייג של שר הביטחון המאפשר לו להחליט ע"פ שיקול לדעתו, כי כל אדם שהוא - משתייך לארגון תג מחיר ולשלול ממנו זכויות בסיסיות ולעיתים אף ייצוג ע"י עו"ד, מאסר ממושך ללא משפט ועוד.
קצרה היריעה מלפרט אילו זכויות בסיסיות ניתן לשלול ממי שהוגדר כפעיל בהתאחדות בלתי מותרת, ואף אילו סמכויות מרחיקות לכת הוענקו לשלטונות בטיפול במי שחשוד בהשתייכות להתארגנות כזאת, אך יש לחשוש מההכרזה של שר הביטחון, ויש לדחותה, להקפיאה או לבטלה ולנסות להעבירה בחוק שיתקבל ע"י הכנסת.
