1. הפיכה - לכאורה לכאורה, מה שראינו במצרים הוא הפיכה. לכאורה, האחים המוסלמים ותומכיו של
מוחמד מורסי צודקים: הוא נבחר בצורה דמוקרטית וסולק בצורה אנטי-דמוקרטית. אבל רק לכאורה, משום שזכותה של דמוקרטיה להגן על עצמה באמצעים לא-דמוקרטיים מפני מי שרוצים לנצל אותה כדי להרוס אותה. המשפט המורכב הזה, שהוא למעשה פשוט מאוד כאשר חושבים עליו, הוא הלקח העיקרי מגרמניה, שם עלו הנאצים לשלטון בצורה חוקית לגמרי.
מורסי והאחים המוסלמים התנהגו כאילו הם הגורם היחיד במצרים. למרות שמורסי נבחר ברוב דחוק של 52% - וזהו כמובן רוב לכל דבר - הוא התנהג כאילו קיבל לפחות 100%. התנהלותו הייתה במידה רבה של מי שרוצה להיות דיקטטור, ואת זה היה צריך לעצור לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא וחבריו התעלמו מיתר הגורמים, בעיקר כאשר ניסחו לבדם את החוקה לאחר שמתנגדיהם סירבו להשתתף בתהליך. אין פלא, שהצעד הראשון עליו הודיע שר ההגנה היה הקפאת החוקה.
2. סמכות בלי אחריות למרות מה שנאמר בקטע הקודם, חשוב כמובן לשים לב לכך שהצבא הוא שהוביל את המהלך. אומנם בתיאום עם גורמי האופוזיציה וראשי העדות הדתיות, אבל ברור שבלעדיו זה לא היה קורה. עם זאת, הצבא מסתפק - לפחות כרגע - בתפקיד של השליט מאחורי הקלעים. עבד אל-פאתח א-סיסי לא רוצה להיות
חוסני מובארק ולא מוחמד מורסי; הוא לא רוצה להיות האיש הבא שייכשל ויידרש ללכת.
השליטה במצרים הייתה תמיד משימה כמעט בלתי אפשרית, וכיום היא אולי ממש בלתי אפשרית. מדינה ענייה שאוכלוסייתה מתרבה במהירות ואינה יכולה להאכיל כראוי מיליונים רבים מתושביה - זו הבעיה הבסיסית. בשנתיים וחצי האחרונות, מאז נפילתו של מובארק, התיירות צנחה וההשקעות הזרות כמעט נעלמו - ובלי אלו המשק המצרי נדון לקריסה. הצמיחה היא שליש בלבד מאשר בימי מובארק, ושני שלישים מהמצרים אומרים שרמת חייהם ירדה בשנה האחרונה. אז למה סיסי צריך את הצרה הזאת? הוא רוצה, כמו שנאמר ב"כן, אדוני ראש הממשלה" על סר האמפרי, את הסמכות אבל לא את האחריות. הוא רוצה לשלוט מבלי שיואשם בכשלונות. זוהי הפיכה צבאית דה-לוקס. השאלה היא כמה זמן זה יוכל להימשך.
עמדתי השבוע על כך, שהפיכות צבאיות מתחוללות כאשר הצבא מגיע למסקנה שהוא ממילא שולט במדינה, וכאשר הוא חש שמעמדו נמצא בסכנה. הגורם השני היה המחולל העיקרי של ההפיכה: מורסי ניסה לסלק את הצבא מעמדת ההשפעה שלו על הפוליטיקה, ומיד נאמר משהו על זה. הגורם הראשון קיים בצורה ברורה ביותר החל מערב ההפיכה. לכן, הסיפור לא בהכרח מסתיים בכך שהצבא מסלק את מורסי ועוזר לאזרחים להקים שלטון חלופי.
3. פגיעה בחופש הביטוי במצרים אין מסורת של דמוקרטיה. מוחמד מורסי היה השליט הראשון שנבחר בצורה באמת דמוקרטית בתולדותיה של המדינה הזאת, שהחלו כידוע לפני אלפי שנים. עד 1954 נשלטה מצרים בידי מלכים ו/או מעצמות זרות, ולאחר מכן - בידי נשיאים שלא ממש היו צריכים להתאמץ כדי להיבחר פה אחד. הדמוקרטיה נתפשת במצרים, כמו בכל העולם הערבי, כמשהו שנכפה על-ידי המעצמות המערביות השנואות, ואז לא חשוב כמה היא טובה - לא יעכלו אותה, ודאי לא בקלות ובמהירות.
המצב הזה הוא שאיפשר לצבא להתערב ברגל כה גסה בתהליך הפוליטי. יותר מכך: המצב הזה הוא שהביא לכך שמפלגות האופוזיציה פנו בצורה גלויה לצבא וביקשו שיתערב. לכן, קשה להתלהב מהסיכוי לדמוקרטיה כעת. בהקשר הזה צריך לשים לב לצעד נוסף עליו הכריז סיסי: "אמנה של כבוד" שתעסוק בתפקידה של התקשורת. בלשון פשוטה, מדובר בפיקוח על התקשורת ובהגבלות על
חופש הביטוי, שהם המאפיינים הבסיסיים ביותר וההכרחיים ביותר של דמוקרטיה. בכל העסק יש נקודת אור אחת: הפגנות הענק. הן אלו שהפילו את מובארק והן אלו שהפילו את מורסי. אבל זה לא מספיק כדי ליצור דמוקרטיה מאריכת ימים.
4. כמו עדת קרח האופוזיציה המצרית מזכירה לי, להבדיל, את מה שאמרו חז"ל על "מחלוקת קרח וכל עדתו": המתנגדים למשה היו חלוקים גם בינם לבין עצמם, והתאחדו רק סביב שלילת מנהיגותו של משה. כך בדיוק בנויה האופוזיציה המצרית: היא נגד, לא בעד. לפני שנתיים וחצי כולם היו נגד מובארק, עכשיו כולם חוץ מהאחים המוסלמים היו נגד מורסי. יש שם שמאל וימין, דתיים וחילוניים, מוסלמים ונוצרים, גנרלים ואזרחים. זה מבטיח חוסר יציבות ואולי גם עוד הפיכה בתוך שנה-שנתיים.
5. בלי לוחות זמנים שימו לב גם למה שלא היה בנאומו של סיסי, למה שאין במפת הדרכים: לוחות זמנים. אין הבטחה למועד הבחירות לנשיאות, אין הבטחה למועד הבחירות לפרלמנט, אין תאריך יעד לשינוי החוקה, אין אפילו מועד להקמת הממשלה החדשה. וזה צריך להדאיג. כל הפיכה צבאית - וגם על זה כבר עמדתי - מתחילה בהבטחה להחזיר את השלטון הדמוקרטי בתוך זמן קצר, וכמעט כל הפיכה צבאית מסתיימת בדיקטטורה ארוכת טווח. אולי הפעם זה יהיה שונה, משום שכאמור זו אינה הפיכה צבאית "לפי הספר".
6. תגובת המערב המערב יתקשה להחליט כיצד להגיב על ההפיכה. מצד אחד, האם מדינות דמוקרטיות יכולות לתמוך במהלך בו הצבא מסלק נשיא נבחר? מצד שני, עשרות מיליונים תומכים בצבא ונציגיהם ביקשו ממנו לפעול; זה לא ביטוי של דמוקרטיה? מצד שלישי, האם אין למנוע מצב בו הצבא יתערב בכל פעם שיהיו הפגנות ענק?
בסופו של דבר אפשר להעריך, שהמערב יתיישר עם המציאות.
ברק אובמה - אופורטוניסט לא קטן, שנטש את מובארק ואחר כך לחץ על מורסי לעשות ויתורים לאופוזיציה - ימצא את הניסוחים המתאימים. דייוויד קמרון, אנגלה מרקל, פרנסואה הולנד והאחרים יילכו בעקבותיו. וטוב שכך יעשו, כי אחרת - הם עוד עלולים להחזיר את מצרים לידי האיסלאם הקיצוני.
