אחרי מופע הראווה של פולחן האישיות הקרוי בטעות "יום הולדת 90" שהציג נשיא ישראל
שמעון פרס בפני העולם המשתאה, כחודש וחצי לפני מועד הולדתו האמיתי (2 באוגוסט 1923), האם בא שמעון פרס על סיפוק תאוות
כבודו והפך לאדם מאושר? אני משוכנע שהתשובה לשאלה זו שלילית, שהרי כל מי שבוחן היטב את תמונת דמותו הטלוויזיונית של פרס יכול לראות קורטוב של עצב שניבט מעיניו הגדולות, גם כאשר הוא מחייך בעגמומיות מסוימת אל אלפי אורחיו הידוענים שחברו אל עתירי ממון מישראל ומן העולם ובאו לראות ולהיראות במסיבה המבוימת היטב.
לחגיגה הראוותנית שעלות הפקתה המריאה לפסגות של מיליוני שקלים, וזאת בשעה שמצוקת הגזירות הכלכליות מרחפת בכבדות רבה על ראשו המיוסר של עם ישראל, הייתה מטרה אחת בלבד: להפיץ ברבים את שמו של שמעון פרס כדי להגדילו ולרוממו כמעט עד לרמת אלוהות. שהרי ברור כי מי שיזם את עבודת האלילים הגרנדיוזית הזו האמין כי אם יהיו רבים שיחשבו עוד ועוד טובות, ורק טובות, על שמעון פרס, כך תגדל הטובה שתצמח לשם המפורש הזה וכך ימריא כבודו לפסגות השחקים.
ירבעם ורדיפת הכבוד התרבות האנושית יודעת לספר סיפורים רבים על רדיפת הכבוד - תכונה שרוב מנהיגי העולם משועבדים לה ופתגמי לעג וקלס רבים נקשרו בה. דוגמאות אחדות ממסורת הדורות יכולות להבהיר מה באמת הייתה דעתם של הוגי דעות חשובים על התופעה.
כך, למשל, שנו חז"ל: "הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו". כלומר: מי שרוצה להאדיר את שמו בעולם כדי לזכות בכבוד, הריהו מאבד את שמו הטוב. כי אם רודף האדם אחר הכבוד שאינו ראוי לו, הריהו מאבד את כבודו שזכה בו בזכות. כמשל ושנינה על תכונת רדיפת הכבוד הזו מספרים חז"ל את הסיפור הבא על ירבעם בן נבט.
תפס הקב"ה את ירבעם בבגדו ואמר לו: אני ואתה ודוד בן ישי נטייל בגן עדן. באופן הברור ביותר הקדים הקב"ה את שמו של ירבעם לזה של בן ישי. ובכל זאת לא היה בכך כדי למלא את תאוות הכבוד של ירבעם שרצה לשמוע שהוא יהיה זה שיצעד בראש ועל כן יהיה מעמדו מכובד יותר מזה של בן ישי. מן הטעם הזה, וכדי לוודא שלא מדובר באי-הבנה, שאל ירבעם את הקב"ה: "מי ילך בראש?". כיוון ששמע זאת הקב"ה, השיב לירבעם בזעף: "אם כך, בן ישי בראש". התשובה החד-משמעית הזו הטריפה את דעתו של ירבעם שהכריז: "אם כך - לא צריך כלום".
ומה משמעות אמירה זו? רודף הכבוד מוכן להטיל את עצמו לשאול תחתית ובלבד שלא יצטרך לוותר על פירור מכבודו.
יקרים בעיני עצמם גם חכמי רומי של ימי עבר נשכחים התייחסו לרדיפת הכבוד כתכונה נפסדת שכל כולה רק עניין של תדמית ללא תוכן ממשי. ועל כך נהגו להשמיע את דבר השנינה הבא: מדוע מנהיג מסוים נראה בעיני הבריות כבעל שיעור קומה? משום שהציבור קובע מה גובהו וערכו כאשר הוא מביא בחשבון גם את גובה העקבים המיוחדים שהכין בעבורו הסנדלר.
מה אם כן משמעות רדיפת הכבוד? מסתבר כי יותר משרודפי הכבוד דואגים לשאלה
מה יאמרו עליהם הבריות, חשוב בעיניהם
שידברו עליהם, ודי להם בזה ששמם נישא על שפתי הבריות. משמעות הדבר: אהבת האדם את עצמו וכבודו ללא גבול היא זו העושה אותו חשוב ויקר בעיני עצמו ובונה לעצמו קלסתר שונה - ולא בהכרח חיובי - מכפי שהוא באמת.
למה, אם כך, כל כך חשוב לרודף הכבוד שיעריכו אותו, שיפרסמו את שמו ומעשיו ברבים, כפי שנעשה כעבודת אלילים במסגרת אירועי "פסטיבל פרס"? התשובה לכך פשוטה: כנראה שללא הערכה חסרת גבולות מצד הציבור, אין רודף הכבוד יכול לקבוע מה בעצם ערך עצמו. ומסכמים חכמי הדורות כך: רדיפת כבוד ותהילה הם כצל ענן חולף.
ואולי משום כך ניבט בחיוכו העגום של פרס - כמאמר מילות השיר - העצב שאין לו סוף, העצב המבין שהאושר קצר-המועד על האדרת שמו דומה לנוצה קלה הנסחפת ברוח. הייתה כלא הייתה ואיננה עוד.
