בכפר יפיע, בין מגדל העמק לנצרת, חי גיבור. גיבור זה אינו מסתער בראש חייליו על מוצב האויב. במקומותינו גיבור הוא האיש שגלימתו ושכלו ושיחו הם המגן היחיד שלו בפני השנאה הג'יהאדיסטית הגואה סביבו. גבריאל נדף הוא כומר נוצרי אורתודוקסי זוטר יחסית בהיררכיה של הכנסייה. מרכז הכנסייה הוא בקונסטנטינופול לשעבר, היום איסטנבול, מספר נאמניה בעיר הענקית אינו יותר מ-30 אלף, והם נרדפים על צוואר, באופן שקט ואלגנטי. מרכז הכנסייה בישראל נמצא בירושלים, שבה נהנה הפטריארך משקט ושלווה, עושר ואושר, ובמיוחד מן החופש לחתור נגד מדינת ישראל בשירות ה"עם הפלשתיני" שאינו אלא שלוחה של מוג'הידין, אם לשפוט על-פי יחסם לנוצרים של בית לחם ונצרת. נדף הגיע באופן עצמאי למסקנה כי על הערבים הנוצרים החיים בישראל לקשור את גורלם במדינה היהודית, ובכך התגבר, באופן עצמאי ובגבורה, על מורשת ד'ימית בת 1,300 שנה - שבה שבויים הפטריארך שלו וגם האפיפיור שלו. האב נדף נמצא בראש המערכה לגיוסם של צעירים וצעירות נוצריים לצה"ל ושירות ביטחון לאומי, מה שהופך אותו לשנוא נפשם הן של המוסלמים והן של הד'ימים, בני החסות.
יש להבין את גודל המעשה. האיש, שאינו אלא פיון קטן במערכת היררכית בת קרוב ל-1400 שנה, יוצא נגד הג'יהאד, ונגד כל מערכת הדיכוי שקיבלו על עצמם אחיו, כפרו, עירו, אמונתו, כגזירה משמים. הסכם עומר מן המאה השביעית בין עומר אלח'טאב (אותו ח'ליף המונצח במבנה המתומן שהוקם מעל לקודש הקודשים היהודי) וספרוניוס הפטריארך של ירושלים, קבע את היחסים בין מוסלמים ונוצרים (וגם יהודים) לדורי דורות. מעמדם הנחות של הנוצרים תחת שלטון האיסלאם מתבטא באלף ואחד אופנים, כולל איסור על הקמת כנסיות, איסור על שיפוץ כנסיות, איסור על תעמולה נוצרית, וחובה לארח את החיילים המוסלמים בביתם, או בכנסייה. האיסור החשוב ביותר שבהם הוא איסור על נשיאת נשק, במיוחד נגד מוסלמים. הד'ימי יודע כי אם נחצה הקו הזה, אחת דתו - למות. האב גבריאל נדף חוצה את הקו.
שעבוד שיש לחסל נדף, שנולד וחי בישראל היהודית, בין מה שקרוי "ערבים נוצרים", מצא את עצמו במציאות השונה בתכלית מזו של הרוב המכריע של נוצריי המזרח התיכון לאורך 1300 שנה. הוא מצא עצמו בין מי שסירבו להיות ד'ימים, שאחזו בנשק, ניצחו את הג'יהאד, גירשו מוסלמים תוקפניים ושמו את הסכמות עומר לעפר ואפר. עד כדי כך שרובם המכריע כבר אינם זוכרים שהיו אי-פעם הסכמים כאלה, שעל פיהם חיו אבותיהם ואמותיהם שהיו תחת שלטון האיסלאם, חיי נחיתות מובנית בחוק, ולא תיארו לעצמם קוממיות. הוא התבונן סביבו וראה שאחיו הנוצרים כאילו אינם מבחינים בשינוי היסודי שהתחולל, ובכך שאינם חייבים עוד לדבוק בד'ימה, כיוון שהמוסלמי אינו השליט. הפחד, האימה, הזיכרון הקולקטיבי של 1300 שנים של דיכוי, רצח ורדיפה של נוצרים ברחבי המזרח התיכון, כולל ברשות ה"פלשתינית", החתימו את הנוצרים בד'ימה ואילצו אותם לשתף פעולה במלחמת הג'יהאד נגד מדינת היהודים.
לנדף נמאס להיות ד'ימי. נמאס לו גם מן הסיווג של ערבי נוצרי. הנוצרים בארץ אינם ערבים ומעולם לא היו. הם יהודים לשעבר, הם יוונים לשעבר, הם רומאים, הם אשורים, הם היו כאן כאשר המוסלמים כבשו את הארץ והפכו ארץ נושבת לארץ תלאובות. הם וכל שאר הד'ימים סבלו מן הדיכוי המוסלמי. כאשר חידש הישוב היהודי את קיומו בארץ, הוצבה בפניהם דילמה: האם להצטרף לאלה שהתנגדו למוסלמים, או להאמין, כמו מרבית העולם, שעוצמתו המספרית והכלכלית של העולם המוסלמי תכריע את קומץ היהודים ותנקום בכל מי ששיתף איתם פעולה. הצירוף של אנטישמיות נוצרית אורתודוקסית עם אימה מפני הג'יהאד השאיר את הפטריארך בתוך מחנה הד'ימה. הצירוף של ג'יהאד עם ד'ימה מתמצה בדמויותיהם של חברי הכנסת (!) חנין זועבי ובאסל גטאס, ששניהם, בגיבוי הרשות ה"פלשתינית", חברו לאיים על האב גבריאל נדף.
הנימוק העיקרי שהעמידה הכנסייה הד'ימית נגד נדף: הוא מסכן את אחיו הנוצרים הד'ימים ברשות הפלשתינית וביתר המזרח התיכון. נדף לא קיבל טיעון זה. מבחינתו, מרד בד'ימה, מרד בג'יהאד והישענות על היהודי המסרב לד'ימה, עדיפים על המשך 1300 שנה של דיכוי. 65 שנה של עצמאות יהודית, חופש דת, מצפון, ושלטון החוק, שכנעו את נדף שזמנה של הד'ימה עבר. יתר על כן, גורלם של הנוצרים הד'ימים בסוריה, עירק, לבנון ובשנתיים האחרונות גם במצרים, שכנעו אותו כי הד'ימה אינה מגן, כפי שטוענים מטיפי השריעה, כי אם שעבוד שיש לחסל.
פחד נפל על הג'יהאד והד'ימה. מוסדות ארץ רעדו, ומבנה היקום המוסלמי החל להיפרם. אם הד'ימים יבינו שתם עידן הד'ימה, שאפשר למרוד ולצאת ממנו לחיים, לחופש, לרווחה, הרי שכולם עלולים לעשות אותו דבר ולנתק את מוסרותיה. ואז מה יהיה? ללא הג'יזיה, מס הגולגולת שסוחט המוסלמי מבני החסות, כיצד יחזיק את כלכלתו? ומהו תקציב אונר"א אם לא ג'יזיה גדולה למען תחזוקת הג'יהאד? ומהי ההשתתפות של ממשלת ישראל ב-95 אחוז מן התקציב של הרשויות המקומיות המוסלמיות אם לא ג'יזיה ענקית, סחיטה באיום שאם לא תשולם, תפרוץ אינתיפאדה? ללא האימה שמעורר הג'יהאד, מן הסכין ועד למתאבד המתפוצץ ועד לרקטות הנופלות על הד'ימי ועד לפצצת האטום של פקיסטן ואירן, כיצד ימשיך את שלטונו? כיצד יתבע מבני החסות להיכנע ולהתפרק מנשקם ומן השטחים השולטים?
האב גבריאל נדף הוא סכנה גדולה לשלטון הג'יהאד, כי כאן אין מדובר בחבורה המצומצמת של היהודים בארץ שאותה הגדירה אירן כארץ של פצצה אחת. כאן מדובר בעולם הנוצרי כולו - מטימור המזרחית ועד לדטרויט מישיגן - שעלול למרוד בד'ימה ולהחליט לגרש את הג'יהאד, כולל את נושאיו המוסלמים. מישהו עוד עלול להבין שעל מספר המסגדים בישראל להיות כמספר בתי הכנסת בחצי-האי בערב; שהדעווה המוסלמית אינה הפצת דעת אלא הפצת טרור; שמוסלמי המטיף לשריעה אינו עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה ו
כבוד האדם; שמקומם של חבר פרלמנט מוסלמי או ד'ימי, המקדמים אינתיפאדה בריש גלי, הוא מחוץ לגבולות המדינה המאוימת.
בנושא זה מדינת ישראל הריבונית יכולה לרשום לעצמה שני פשעים עיקריים. האחד - סיווג הנוצרים כערבים, והשני - הפקרת צבא-לבנון החופשית שהיה נוצרי מעיקרו. בראשון, נטשה את הנוצרים בחיק הג'יהאד והד'ימה. בשני, הדגישה את עוצמתו של הג'יהאד ואת יכולתו להטיל אימה על בני החסות. האב גבריאל נדף מתווה את הדרך לתקן את שתי העוולות, ומראה לנו שיש חובה לחצות את מחסום הפחד מפני הג'יהאד ולהביס אותו בכל מקום ואתר.
