כמו בכל שנה, אנשים מהקהילה היהודית והישראלית ואחרים, מתחילים את חגיגות ה-4 ביולי שלהם עם תזכורת קודרת לאובדנה ויקי חן שנורתה בדיוק ב-11:20 ב-4 ביולי 2002. ויקטוריה (ויקי) חן נורתה למוות על-ידי הישאם מוחמד חדאיית, מחבל מוסלמי יליד מצרים, שמטרתו הייתה דלפק אל-על בטרמינל הבינלאומי בראדלי ב-LAX שבו ויקי הועסקה. ויקי הייתה בת 25 כשנורתה למוות באקט של טרור איסלמי הראשון בחוף המערבי של ארה"ב. בפיגוע זה יעקב אמינוב גם כן איבד את חייו. ויקי הייתה קורבן של טרור איסלמי. אך למה היא הייתה קורבן כזה? היות שהיא הייתה יהודיה. בתרבות היהודית יש אימרה, 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא'. אני אהפוך את האמרה הזו ואומר, 'הוא שנהרג בקירבנו, העם היהודי, כאילו אומה שלמה נהרגה'. מסיבה כלשהי, הרצח של ויקי נדחק הצידה וכמעט נשכח. לולא אבי ורחל, הוריה של ויקי, ומאמציהם האינסופיים לשמור את רצח בתם בזיכרונם של הרשויות והציבור הרחב, שמזכירים כל שנה ומזמינים את הציבור להשתתף במחווה הכבוד לנופלת ב-LAX. אני בספק אם אנשים יזכרו. לולא הצוות הנהדר בקונסוליה הכללית של ישראל, ששולחים תזכורת תקשורת לערוצי הטלוויזיה המקומיות, לא היה קיים כיסוי תזכורת ראוי לשמו. במקום שמספר רב של אנשים ינכחו כדי לעשות הכרזה לאומית, אנחנו נכשלים בשימתנו. השכחה שלנו לא תסולח. זו השנה האחת עשרה שויקי אינה איתנו. זיכרונה חייב לחיות בליבנו לנצח. ויקי איבדה את חייה על-מנת שעם ישראל לעולם לא ישכח מי הוא. אנחנו חייבים להצהיר מידי שנה שויקי לא איבדה את חייה לשווא. בשנה הבאה, אם ירצה השם, זוהי חובתנו שכמה מאות אנשים ייתאספו סביב אבן "היד לויקי ב-LAX וייצהירו בשמה של ויקי, אנחנו עם חזק, לא אומת קורבן, וכאשר אנו אומרים לעולם לא עוד, אנחנו מתכוונים לזה. תהא נשמתה של ויקי צרורה בצרור החיים.