נהייתי לקוח של "
סלקום" לפני כעשרים שנה - בגלל המחיר הזול.
עד מהרה למדתי את אמיתות הפתגם, שההנאה מהמחיר הזול חולפת מהר, ואתה נותר עם נזקי השירות הלקוי. הייתי לקוח סובל, ש"סלקום" התעמרה בו. החלפתי מרכזי שירות, והתברר, ששירות גרוע הנו התרבות הארגונית של על מתקני החברה. פעם אחרי ביקור לא-מוצלח - אחד מני רבים במתקן שירות שלהם - התקשרה מישהי, שביקשה לדעת מה דעתי על השירות שקיבלתי (מאחת ועד עשר).
"מינוס עשרת אלפים", עניתי.
"לא יודעת איך לרשום זאת", אמרה.
ודווקא הייתי עדין באותה הפעם, כי היא טלפנה יום אחרי שיצאתי ממתקן השירות, וכבר נרגעתי מהחוויה המתקנת.
לפני כשנה וחצי החלטתי לברוח מ"סלקום" - בגלל המחיר, שמצאתי טוב ממנו, בגלל היחס ועקב השירות הגרוע במיוחד. מימשתי את חלומי, והתנתקתי במזל טוב מ"סלקום".
הגזמתי. אומנם קיבלתי מהם מכתב רשמי, שהסתיימו יחסינו, אך לא היא.
כל מי שטייל ברגל ברחבי ארצנו מכיר את הסכנה הגדולה להיתקל ב"מוקש", שהשאירו כלבים. אתה יכול לצאת מה"מוקש", אך ה"מוקש" לא ייצא ממך הרבה זמן.
גם "סלקום" לא הייתה מוכנה לצאת מחיי.
כמעט מיד אחרי הניתוק, קיבלתי מהם מכתב חיוב על שירותים, שצרכתי כביכול. קצת לא הגיוני, אך ככה זה במאפיה ואצל כרישי השוק האפור: תמיד אתה נשאר חייב להם.
כיוון שהיה נדמה לי, שהתנתקתי מהם, טלפן חתני, בחור נעים-סבר, ובירר את העניין.
בחורה הסבירה לו, שכמובן, אני טועה, וככה וככה. התעקש חתני לברר את העניין, ואז התברר - אחד משבעת פלאי עולם - הלקוח האידיוט צודק. "זיכוי יישלח אליו", הודיעה הקול מאחורי הטלפון.
קיבלתם אותו?!
גם אני לא.
כעבור חודש חזרה הסאגה.
הפעם נחלצה לטובתי בתי. כנראה, מישהי אחרת סיפרה לה סיפורי מעשיות, הסבירה לה, הוכיחה לה; וראו זה פלא, סיכום השיחה שוב: הלקוח האידיוט צודק.
היא, כנראה, פוטרה בגין עוונה. מאיפה אני יודע זאת: א) לא קיבלתי הודעת זיכוי ו-(ב) במקומה קיבלתי, כעבור חודש, עוד חיוב. וכך הלאה והלאה.
כשנשבר לנו, אחרי כמה חודשים, כפתה עליי בתי לעשות את הנדרש: לבטל את הוראת הקבע. אז התברר, שעשינו טעות חמורה: מישהי (כנראה, גם היא פוטרה) הכריזה, כי מגיע לי זיכוי, אך אינה יכולה להעבירו אליי, כי ביטלתי את הוראת הקבע.
אידיוט נותר אידיוט, וקיבלתי את דבר השטות. חידשתי את הוראת הקבע, ואכן (בספרי ילדותי, כאן השתמשו המחברים במונח הנפלא, "חזיז ורעם"), זוכיתי בסכום מסוים.
שבוע אחר כך חויבתי שוב על-ידי "סלקום".
מה חשבתם?! מ"מוקש" אין נפטרים במהרה.
מעוצבן לאללה, ביטלתי שוב את הוראת הקבע, ואז החלו מכתבי החיוב מ"סלקום" להגיע עם סכומים כיד הדמיון הטובה על הצוות הנפלא והיצירתי מרחוב הגביש בנתניה. בכל אופן אנחנו במזרח התיכון, שבו פותח השקר לדרגת אמנות-על, וטובי הבדאים טוו את סיפוריהם.
בתי לחצה עליי ללכת אליהם, ולצרוח. "אל תעזוב עד שהעניין ייסגר", הבהירה.
כאב צייתן, עשיתי לבסוף כדבריה, רק אחרי שקיבלתי התראה אחרונה לפני משפט.
הגעתי למטה יצרני החשבונות, ושם הסבירה לי אשה (ששכחתי את שמה הלא-חשוב - כנראה, גם לא רציתי לזכור), שככה וככה וגם ככה, ואני חייב.
"אבל כבר מזמן איני לקוח שלכם?!"
שפתי הבוטה ומראה השור הזועם, שלבשתי - כנראה, שכנעו את בעלי ה"מוקש" להניח לי.
האשה הסבירה לי, שהם מוותרים על החוב "לפנים משורת הדין".
"נדיבים כמו במאפיה", עניתי.
"תקבל מכתב".
"איני מאמין לכם. לא אעזוב בלי מכתב, שיגיד שאין לי חוב".
האשה חזרה למטה, ושבה אחרי כמה דקות עם מכתב (לא-חתום), שאיני חייב להם דבר.
"למה המכתב אינו חתום?!" תמהתי.
"ככה זה אצלנו", פטרה אותי האשה.
אתפלא מאוד אם הסאגה לא תימשך. ככה זה כשאתה עולה על "מוקש".
פעם הלך ג'וחה עם אשתו ועם ילדיו למסעדה. אכלו סלטים, חומוס, כמה קובות, כמה קבבים ועוד כמה דברים, וכולם שתו הרבה דברים מסוגים שונים. כשסיימו את הקפה, את הבקלאווה ואת הפירות (על חשבון הבית. לא כמו במאפיה), הגישו את החשבון, 1,000 לירות.
קרא ג'וחה למלצר, ושאל, "מה זה?!"
"חשבון", השיב המלצר.
"בוא הנה, חביבי. נעבור עליו יחד ...".
עברו השניים על החשבון, עד שהגיעו לסעיף האחרון: "מצליח - 500 לירות".
"מה זה?!"
הביט בו המלצר, מחק את הסעיף, ואמר בזעף, "לא הצליח".
ל"סלקום" יש כשני מיליוני לקוחות. נניח, שהם "טועים" עם פרומיל אחד מתוכם, ואלה אינם רואים את השורה, "מצליח", או שאינם מוכנים להתבזות בוויכוח עם בדאי החשבונות מרחוב הגביש בנתניה ...
