"כל רדפיה היו לראש" [איכה]. וקשה - לא מספיק לעם ישראל ולצדיקים הרדיפה והצער אשר עוברים, גם רודפיהם יעלו ויתמנו להיות לראש?
אלא חז"ל אומרים לנו: לב מלכים ושרים בידי הקב"ה. פירוש הדברים: כשהאדם אדם רגיל, הבחירה היא בחירה בידו, אך כאשר האדם נהיה לראש, הבחירה כבר לא בידו, אלא כל אשר עולה על ליבו וכל אשר עושה בא מהקב"ה ולא על-ידי בחירה. ולכן כאשר הקב"ה רואה שרשע, הרדיפה אצלו אחרי הצדיק חזקה ביותר והיא חלק מחייו, מעלה אותו הקב"ה להיות לראש ואז ליבו בידי שמיים וכוח רדיפתו ורשעותו אינם עוד בידו אלא על-פי קרבת עם ישראל להקב"ה, משפיעים הם שליבו יתהפך וישתנה על-פי מעשיהם. ולכן כל רדפיה היו לראש.
כאשר נתבונן ונתעמק על עוכרי ישראל אשר עשו מעשה זמרי ודורשים שכר פנחס, נראה שהנה עולים לגדולה אך עלייתם וגדולתם הן מפלתם. כפי שמצאנו אצל נבוכדנצר, מובא בספרים הקדושים: אותו רשע שהחריב את בית המקדש באחרית הימים חוזר בגלגול ויהיה למלך גדול ואחרי שיגיע למעלה הגדולה ביותר תיפול מלכותו. וקשה - מדוע אותו רשע שהחריב את בית המקדש יזכה שוב לגדולה? אלא עונשו כל כך גדול, שהקב"ה מעלהו לגדולה כדי להשפילו ולהורידו לבאר שחת.
וכפי שמצאנו אצל הנחש, מובא בחז"ל שבכל שבע שנים הנחש מפשיט את עורו וטועם טעם האמיתי שבכל דבר ודבר, ואחרי כן שוב חוזר לטעום הכל בטעם חול. ומדוע כך עושה הקב"ה? אלא להזכירו את הטעם האמיתי של כל דבר ואחרי כן שוב להענישו, שיהיה הכל בטעם חול. וזה עונש לרשעים אשר הפליגו והרבו ברשעותם, להעלותם ולהפילם שוב לבאר שחת.
וכך המצרים אשר הרעו מאוד לעם ישראל בארץ מצרים כשטבעו בים סוף, היו יורדים למצולות הים ושוב עולים ושוב יורדים ומדוע? כשהיו יורדים למצולות היו בטוחים הנה מתים וכשהיו עולים היו מרגישים הנה ניצלים, זה עונש הרשעים אשר הפליגו, הקב"ה מתעתע בהם ועונשם כפול ומכופל.
יחזקנו הקב"ה ויזכנו לראות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
