הפגישה של אנשי שס עם ראשי הרשות הפלשתינית ברמאללה פותחת אומנם תקוות ל"דרך אחרת" שיכולה להסתיים סוף כל סוף בדו קיום. אני מנסה להבין מדוע שס הייתה צריכה לחכות כל כך הרבה שנים ורק עכשיו לצעוד שוב קדימה עם השלום, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא. לדידי זו קצת התבזות שמפלגה של יהודים חרדים מארצות המזרח זקוקה ל"הדרכה" של אירופאים מ"ועידת ג'נבה" כיצד להגיע לשלום עם הערבים שבתוכם הם בנו את תרבותם המפוארת מספרד ומרוקו ועד עירק ותימן.. התורה היא דרך ההשתדלות הטובה ביותר לשלום עם אומות העולם ומי כעדות המזרח יכולים להניע בעצמם את גלגל ההידברות ואח"כ להוביל את השאר אל ה"מזרח אל השלום".
מי כמו יהודים חרדים - ורבניהם, הם אלה שצריכים להגיע לפשרה על המקומות הקדושים עם בני ערב ובני נצרת. כמו שאנשי שס ביטאו יפה מאוד - לפני מארחיהם הפלשתינים, כי בעצם אפשר להגיע לשלום ישיר ללא תיווך אמריקני, כך עליהם ובמיוחד על הזרמים החרדים שלא הגיעו לרמאללה (כמו "יהדות התורה" למשל...), לשנן ששלום בין מאמינים במזה"ת יתכן גם ללא תיווך של יהודים אירופאים וחילוניים. בשביל המפגש הזה לא היינו צריכים לחכות כל כך הרבה זמן, אבל את שס צריך לשאול אם הפעם היא מבטיחה שלא תהיה יותר נסיגה.
שס צריכה להבטיח שלא רק שלא יעלה עוד עמוד ענן קודר וישתלט עלייה - כמו בשנותיו של
אלי ישי, אלא שהח"כים שהיום הם מובילי ההידברות עם הערבים (ומסתמא בעידודו המירבי של ח"כ
אריה דרעי), ובראשם
יצחק וקנין, לא ישובו בעתיד להיות מובילי הימין וידעו לרסן את עצמם בויכוחים שלהם עם הח"כים הערבים. שס צריכה גם להבטיח שברגע האחרון הם לא יברחו מאולם ההצבעה בגלל שיפחדו כיצד יגיבו מצבעיהם בבחירות שאח"כ.
אבל מילא, שס חזרה לעשות צעד קדימה אך היכן היא "יהדות התורה"? דווקא בימים שראשי המפלגה הזו מנסים לחקות את המיליטנטיות של ה"עדה החרדית" נגד הצבא ורבנים מ"יהדות התורה" השתתפו בהפגנה נגד הגיוס הישראלי מול משרדי ה"איחוד האירופאי" בבריסל הבלגית (ביחד עם חסידות סאטמר), הרי שאותה "יהדות התורה" נעדרת מהמפגש לשלום עם הפלשתינים. זו גם אותה "יהדות התורה" שתמכה בחוק האנטי בדואי (בשונה משס). קצת בושה רבותי, כיצד אפשר להלחם נגד הצבא ונגד המיליטריזם בכזו מיליטנטיות ובאותו הזמן ממש להמשיך בקו הלאומני נגד השלום?! זו איננה דעת תורה - זו פשוט הסתה לשפיכות דמים ומי שישלם את מחירה יהיה הבן של השכן שלכם.
ברגעים האלה כשהליכוד ושס פונות לנתיב הפשרה, הייתי מייעץ ל"יהדות התורה" לקפוץ על רכבת השלום ולא לשחק עוד את הלאומנים שבלאומנים ולהמשיך לסכן המוני יהודים חרדים החיים בעולם בין המוסלמים הרבים. הייתי מציע לאנשי "דגל התורה" להיזכר במשנתו של הרב שך זצ"ל על כך שלא מתגרים באומות העולם ועל כך שאין להתגורר בשטחים הכבושים שאותם הוא ציווה להחזיר תמורת שלום. לחסידות בלזא הייתי מציע להתפקח מהטירוף החדש שאחז בח"כ שלהם -
ישראל אייכלר, ולחזור רק פחות מחמש עשרה שנה, לימים שאותו אייכלר דיבר על "שלום עם הפלשתינים" ואפילו הציע "להידבר עם החמאס".
ל
מאיר פרוש הייתי מציע להתפכח מהחלום האלקטוראלי שלו - להקים מפלגת ימין דתית בראשותו, ולחזור למסורת סבו ואבותיו: דו קיום עם הערבים. בכלל, היה יפה ונאה יותר אם החרדים ביחד - בלי אנשי הליכוד ובלי "יוזמי ז'נבה", היו צועדים קדימה עם היד הנכונה לשלום. זה היה כל כך מתאים ליהודים חרדים שאבותיהם חיו עם הערבים בארה"ק ובגולה המוסלמית, ואשר דרך המיליטאריזם הפראקטי מהם והלאה, להיות אלה שמובילים את תהליך השלום ולא את ה"ציונות האקטיביסטית" לדורותיה.
ההליכה המשותפת של אנשי שס עם חברי הליכוד הייתה להראות מצד שס, כי הם אינם הולכים לפגוש את הפלשתינים רק עם השמאל. זו הייתה מגננה בפני התקפה עתידית של הימין נגדם בבחירות אפשריות. מנגד הרשו לי להמר כי פעילי הליכוד הלכו עם אנשי שס יחדיו לרמאללה כדי לאותת - אולי ב"מצוות" נתניהו, שאם ימין הליכוד וה"ביתה הלאומי" יפרשו מהקואליציה על-רקע חתימת שלום עם הפלשתינים, הרי שהאופציה החרדית, של שס בעיקר, קיימת על המפה הפוליטית.
אבל כפי שאנו למודי ניסיון ב"בלט השלום" הזה, שכבר כעשרים שנה אנחנו רוקדים אותו, הרי שמי יודע מה תהיינה התהפוכות וכיצד ה"ריקוד" הנוכחי יסתיים. לכן הייתי מציע גם לערבים ולאותם יהודים חרדים רבים - שהשקפות חיים במרחב השקפתי ופוליטי ענק שבין "נטורי קרתא" לחלקים הניציים של "יהדות התורה" ושל שס, להתחיל להיפגש ביניהם לשם קיום דרך שלום חדשה ואפשרית שבנויה על הבסיס הרחב ביותר. ל"עדה החרדית" ולחסידות סאטמר בסיס הבנה גדול יותר עם הערבים ממה שהם מתארים לעצמם. לחסידות סאטמר ישנם מהלכים פוליטיים אדירים בממשל האמריקני ומנגד האדמו"ר מסאטמר זצ"ל כתב בבירור את משנתו נגד כיבושי 1967. האדמו"רים הנוכחים תמכו במדינה הפלשתינית שהוכרזה לפני פחות משנה באו"ם.
ויותר מכל - לציבור הענק של סאטמר, ה"עדה החרדית" וחוגים רדיקליים של "יהדות התורה" בחו"ל (שאינם מושפעים מחבריהם בארץ) אין שום בעיה שקהלם יברח מהם אם הם ישבו למו"מ של שלום עם העולם הערבי והמוסלמי. הקהל של סאטמר וה"עדה החרדית" איננו מתנדנד בין מצביעי הליכוד ל"עוצמה לישראל". לפני מספר שנים - בהפגנה נגד חילול הקברים ביפו, קיבל הקהל הזה במחיאות כפיים את ההנהגה הערבית של יפו , שלחצה את ידי רבני ה"עדה החרדית" להסכמה משותפת להגנת קודשי הדת. אלו לא היו "כפיים פוליטיות" אלא כפיים טבעיות של צאצאי אלה שחיו בעיר העתיקה בשלום ובברכה עם הערבים לפני המנדט הבריטי.
ולאנשי ה"עדה החרדית" - שהגר"ח זוננפלד היה הראשון ששלח בשמם את ידו לשלום עם הערבים, הייתי מציע סוף כל סוף לחזור לשולחן המו"מ עם הערבים בימים שאפילו הציונים מהליכוד וחבריהם משס מבינים שרק השלום היא הדרך לחיים. מעשה כזה מצידם יהיה הזיכרון הטוב ביותר לזכרו של פר' יעקב ישראל דה האן, קורבן השלום הראשון בארץ הקודש.
