אני נתקל בהם כל שבוע. כל שבוע אני נתקל בתורים הארוכים שמתחילים בדלת של לשכת התעסוקה בקריית הממשלה שבבאר שבע, ושנגמרים רחוק משם. המוני אדם. מבוגרים וצעירים, ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, עולים וותיקים. האבטלה פוגעת בכולם.
האנשים שם מתחלקים בחלוקה בסיסית לשניים. אלו שמחפשים עבודה ואלו שכאילו מחפשים עבודה. החלק הראשון - אלו שמחפשים באמת עבודה, הוא החלק הגדול והמרכזי. לפקידים שיושבים בפנים יש תחושה שכולם שייכים לחלק השני. שכולם מנסים להתחמק מללכת לעבודה. זו לא אותה לשכת עבודה של פעם. הם כבר ממוחשבים, כמו כל משרד שמכבד את עצמו.
בלשכת העבודה, כמו בשדה התעופה, יש כבר עמדה ביומטרית. מגיעים, שמים אצבע, אם יש עבודה נכנסים לפקיד. אם אין, הולכים הביתה.
בעצם לא תמיד הולכים מיד הביתה, כי באיזשהו שלב, יום החתימה הופך ליום סידורים ובילוי. זה הזמן להיפגש לקפה עם חברים. אין הרבה חברים שיכולים להיפגש איתך בשעות הבוקר. זה גורם לך לגלות חברים חדשים. טובים יותר או פחות טובים. זה מה שיש. לפחות הם לא מלאי עצות לגביך. הם כמוך. זה הזמן לפצות על המובטלות בחולצה חדשה, בנעל. כל מיני. למלא את היום הריק בקצת יותר. זו תחושה קשה להיות מובטל, שאני בספק אם מישהו שיושב בתוך הלשכה הממוזגת, חווה אותה פעם. אם מישהו מהנבחרים שלנו חווה אותה פעם.
לצערי, חוויתי זאת לפני כמעט עשר שנים. זו הייתה כמעט שנה שלימה של חיפוש עבודה. של התנצלויות כלפי הסביבה על השאלה הנצחית של למה לא כל עבודה? של הרצאה מלומדת מפי פקידה עם שיער מוחלק וציפורניים שנראה שלא עשו, או יעשו, אף פעם משהו חוץ מלהקליד על המחשב - מסרב. מילה קשה שלא משקפת כלל את המציאות של מי שיושב מולה. היא הרצתה לי למה אני חייב ללכת לעבוד בסבלות ושכל עבודה מכבדת את בעליה. בתור לידי, יצאו ונכנסו אנשים מהפזורה הבדווית בלי הפסקה. להם לא הציעו לעבוד בסבלות ולהם לא הרצו. אותם הריצו. הריצו מהר, כדי שלא יהיו שם יותר מכמה דקות חלילה.
יש עבודה - אין עבודה ולמה סבלות? כי מה יש כבר ללשכת העבודה להציע שאתרי האינטרנט לא יכולים להציע? כל מחפש עבודה יודע שלשכת העבודה, היא רק מקום שצריך לעבור שם ולא יותר מזה. את העבודות האמיתיות הוא יחפש באינטרנט, בעיתון, במשרדי כוח האדם שפרושים בעיר. גם כאשר יש עבודה רלוונטית בלשכת התעסוקה, העובד לא יגויס בזמן. מקום העבודה מבקש עובד מיידי. מידיי זו לא מילה שמתאימה למי שעובד בלשכת התעסוקה. יש להם זמן.
הבקשה מצד המעביד תגיע, תחכה כמה ימים על השולחן, וכשהעובד הרלוונטי יגיע בשבוע לאחר מכן ויציעו לו את העבודה, זה כבר יהיה מאוחר מידיי. בינתיים העסקים לא מדווחים ללשכת תעסוקה שכבר קבלו עובד והם לא צריכים עובדים נוספים. כך יוצא, שעובדים מופנים למקום עבודה שכבר לא מחפש עובדים. המעסיק מצידו, מבקש ממחפש העבודה שיודיע בלשכה שהוא לא צריך עוד עובדים (כי מה כבר יש לו לעשות?) אבל הפקידה לא מאמינה לו. רושמת סרבן לזה שחזר, ושולחת אחד אחר לאותו מקום עבודה. כך כולם מרוויחים. חברות התחבורה הציבורית (איך נגיע לאזור התעשיה ברמת חובב?), הפקיד והסטטיסטיקה שהוא נמדד לפיה- אחד ירד ואחד נשלח.
חברת כוח אדם סבירה, מקיימת ריאיון עם מחפש העבודה כדי לחסוך זמן ומשאבים אצל המעסיקים. זה לא קיים בלשכות התעסוקה. פקידת שירות התעסוקה לא מבינה בכל התחומים של כל המעסיקים ואין פקידות שמיוחדות לכל ענף ותחום, יש חוסר הבנה לגבי דרישות התפקיד. אין ללשכות התעסוקה עובדים מקצועיים שיכולים להעביר מרכז הערכה או מבחני מיון.
לשכת התעסוקה הפכה להיות עוד משרד, שמצריך חשיבה מחודשת. פעם, קראו למשרד משרד העבודה והרווחה. אחר כך ניתקו בין השניים. אולי בכוונת המכוון. שינו מעבודה לתעסוקה. זה נהיה משרד התעשיה מסחר והתעסוקה. עכשיו זה משהו עם כלכלה. איך שזה נראה, אולי כדאי לחזור לשם המקורי - משרד העבודה והרווחה. ובהזמנות גם להחזיר את השם הקודם של משרד הרווחה ל-לשכת הסעד. סעד, עבודה, שתי מילים שנעלמו וחבל.
