במלאת שנה למותו של ראש ה
ממשלה השביעי של מדינת ישראל,
יצחק שמיר ז"ל, מן הראוי לציין את מנהיגותו ואת דבקותו ביעדיה הציוניים של מדינת ישראל וכן את היותו כסלע שמיר מול הרוחות הרעות מסביב, ובהשוואה לראשי הממשלה שבאו אחריו.
במקרים רבים בתולדות מדינת ישראל נתקלנו בפערים בין החלטות של מנהיגים לבין המציאות שנוצרה בהמשך הדרך, כתוצאה מאותן החלטות. אם מדובר בראש הממשלה הראשון,
דוד בן-גוריון, אפשר כמובן לזקוף לזכותו ולהודות לו עד עצם היום הזה על החלטתו הנחושה והאמיצה להכריז על הקמתה של מדינת ישראל, על-אף לחצים כבדים שהופעלו עליו, מבית ומחוץ.
לעומת החלטה מנהיגותית זו, הייתה החלטה אחרת של בן-גוריון, במהלך מלחמת השחרור, שהוא עצמו הגדירה כבכייה לדורות. הכוונה כמובן לכך שהוא נמנע מלהורות לצה"ל לשחרר את הר חברון במהלך אותה מלחמה. ברור שצה"ל הצעיר כבר סבל קורבנות כבדים מאוד והמאמץ שהיה נדרש ממנו, אילו ניתנה אותה הוראה, היה אדיר. אבל, במבט לאחור נראה שכל תולדותיה של מדינת ישראל היו טבעיות יותר אם חבלי יהודה ושומרון, כמו אזורי הגליל והנגב, היו משוחררים כבר במלחמת השחרור ולא במלחמת ששת הימים, שמהרבה בחינות ניתן לראותה כהשלמה של מלחמת הקוממיות. בן-גוריון עצמו לא רק הגדיר את אי-שחרור חברון במלחמת העצמאות כבכייה לדורות, אלא קבע גם שאין לסגת מחברון, שהייתה בירת ישראל עוד לפני ירושלים.
מעשה מנהיגותי אחר של בן-גוריון היה פתיחת שעריה של המדינה הצעירה ללמעלה ממיליון עולים, בשעה שהמדינה עדיין שתתה דם ובזמן שמצבה הכלכלי היה בכי רע. אבל, הוא הכיר בכך שייעודה המרכזי של מדינת היהודים הוא ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. שני ראשי ממשלה בלבד העמידו יעד זה במרכז פעילותם המנהיגותית: דוד בן-גוריון ויצחק שמיר, שבתקופת הכהונה של כל אחד מהם עלו ארצה למעלה ממיליון עולים. על הרקע של שני ענקים אלה - שרק במקרה היו נמוכי-קומה - מחווירים העסקנים הגמדים בכנסות ובממשלות האחרונות, שראו פחיתות כבוד כאשר הוצע להם לכהן כשרים לקליטת העלייה, כלומר שרים במשרד המטפל בדיוק בתכלית קיומה של מדינת היהודים.
ננסים אף מנסים לפגוע בדמותו של יצחק שמיר ולהוקיעו כמי שלא רצה שלום וכ"מי שלא עשה כלום" למען השלום, בהתכוונם לכך שלא הסגיר נתחי מולדת לאויב על מזבח ה"שלום" כפי שעשו ראשי הממשלה מן השמאל ומן ה"ימין" שבאו אחריו.
לו טרחו היו מוצאים את משנתו המדינית האמיתית של שמיר. לדוגמה, בספר "שיחות עם יצחק שמיר" שנכתב על-ידי עורך-הדין ד"ר חיים משגב (עמוד 91): "כל אדם נורמלי רוצה בשלום. אין אדם בר-דעת שאינו מעדיף שלום על מלחמה. זו השאיפה הבסיסית של החברה האנושית". וכן (עמוד 95): "אנחנו מוכנים, באופן טבעי, וגם מעוניינים, לחיות בשלום עם שכנינו. אבל השלום איננו יכול להיות האידיאל היחיד שלנו. התכלית היא לקיים פה מדינה יהודית גדולה וחזקה, שתאכלס בתוכה את רוב העם היהודי בעולם. המטרה היא להקים פה תשתית בטוחה לחיים בטוחים של העם היהודי. זו המטרה. אין לנו עניין במלחמה עם הערבים. אנחנו רוצים לחיות אתם בשלום - ולעשות אתם חוזה שלום". ובמקום אחר (עמוד 103): "נשיג את השלום רק אם יעמוד לרשותנו צבא רציני ויעיל, מצויד בכלי נשק ראויים, ואם תהיה לנו מוטיבציה לעמוד על שלנו. רק אז השכנים מסביב יהיו בטוחים שאין להם כל תקווה לנצח אותנו. אין אנו רוצים לכבוש אדמות נוספות. אנחנו רק רוצים לשמור על שלמות מולדתנו ההיסטורית. לפחות על חציה המערבי".
תפיסה דומה ביטא
משה דיין ז"ל מול שערי עזה בנאום ההספד המפורסם שלו על קברו של רועי רוטברג ב-1956, ערב מבצע קדש, ובטרם היו "כיבוש" ו"שטחים": "הן אנו יודעים כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות בוקר וערב מזומנים וערוכים. דור התנחלות אנו ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת ולבנות בית". ההבדל הוא שאז, ב-1956, היו אופוזיציה אחראית וראייה משותפת של מטרת הציונות: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל.
כאמור, רק שני ראשי הממשלה הענקים, דוד בן-גוריון ויצחק שמיר, העמידו יעד זה במרכז פעילותם. הם גם השניים שכיהנו תקופות ארוכות יותר מכל ראש ממשלה אחר: בן-גוריון - 13 שנים; יצחק שמיר - 7 שנים.
ניתן לאחל, הן לאזרחי ישראל והן לראש הממשלה הנוכחי,
בנימין נתניהו, שאף הוא הגיע ל-7 שנות כהונה, שיתעשת ויילך בדרכו של יצחק שמיר, וישתחרר ממצעד האיוולת היוצר את הקשר השקרי בין שלום לבין מדינה לאויב בלב ארץ ישראל. רק על דרכו הנחושה של שמיר ועל ריכוז עם ישראל בארץ ישראל תהיה תפארתו.
