הזרזיר והעורב

אפשר להגיד על אביגדור ליברמן הרבה דברים, אך גם מתנגדיו יסכימו שהוא ממש לא טיפש. לכן, תמיהתו על כך שראשי המגזר החרדי לא גינו את תקיפת החייל החרדי במאה שערים, מעוררת תמיהה משלה: הוא באמת לא מבין למה הם לא גינו? הם לא גינו משום שחלקים משמעותיים בחברה החרדית הם אלימים, כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר. הם לא גינו משום שהאלימות המילולית היא שפה מקובלת בחברה החרדית – בתוכה פנימה, קל וחומר ממנה החוצה. הם לא גינו משום שהמתונים שבהם חוששים שאותה אלימות – אולי אפילו פיזית – תופנה כלפיהם. הם לא גינו משום שהקיצוניים שבהם יוצרים את האלימות ומעודדים אותה; משום שהם העורבים אליהם מצטרפים הזרזירים.

"קראתי את דוח זליכה. אני לא רוצה לאיים, אבל ההתאחדות לכדורגל עשויה להיתקל בקשיים אם אכן יהיו בעיות. הנבחרות, הקבוצות, השופטים וכולם לא יוכלו לשחק באירופה. אני מקווה שלא נצטרך להשעות את ישראל. היורו בארץ לנבחרות צעירות היה הצלחה אדירה, לכן חבל שהכל יהרס. לא מדובר בכרטיס צהוב, אלא באזהרה". נשיא פיפ"א, ספ בלאטר, נותן גיבוי ליו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון. זה היה כמה דקות אחרי שלוזון עצמו התייחס לירון זליכה, אשר קבע שיסודות הכדורגל הישראלי רקובים וקרא בין היתר לשנות את הליכי בחירת יו"ר ההתאחדות: "מה שרקוב זה אצלו במוח. הכדורגל הישראלי מתנהל בשקיפות, במקצועיות וברמה הגבוהה ביותר". בלאטר הוא אחד האנשים המושחתים ביותר בספורט העולמי. אם הוא היה נותן לי גיבוי, היה בורח למרחק של עשרה קילומטרים. לוזון לא בורח; להפך: הוא מתקרב ככל יכולתו לבלאטר, גם פיזית. זה אומר עליו הרבה מאוד.

אחרי מעצרו של הרב יונה מצגר, הציע לו המדור הסאטירי באחד העיתונים להצטרף לשס. כמו הרבה בדיחות, גם לזו יש רקע רציני ומציאותי מאוד. ככלות הכל, זוהי המפלגה שהוציאה מקרבה את אריה דרעי ויאיר לוי ושלמה בניזרי ורפאל פנחסי, יאיר פרץ ועופר חוגי – ועם העבריינים שנשמטו הסליחה. במילים אחרות: זוהי מפלגה של לא מעט עורבים, ורק מתאים שיצטרף אליה עוד זרזיר. חקירתו השבוע של הרב אברהם יוסף בחשד לעבירות שחיתות, מלמדת – כמובן בהנחה שאין המדובר בחשד שווא – שהריקבון במפלגה הזאת מגיע עד למעלה, עד למשפחתו של הרב עובדיה יוסף (שהוא עצמו נקי מכל רבב ומעל כל חשד, והדברים נאמרים במלוא הרצינות). יש כאן נושא מרתק למחקר סוציולוגי-פסיכולוגי: כיצד קרה שמפלגה אחת "הצליחה" להוציא מקרבה כל כך הרבה גנבים, מקבלי שוחד ושאר מרעין בישין? ושאלה לא פחות מעניינת: כיצד קרה שהמפלגה הזאת מצליחה למרות כל אלו לשמור על כוחה ומעמדה? אם מישהו ירים את הכפפה – אני מבטיח לא לדרוש בעלות על הרעיון.

אם נצא לרגע מהמסגרת של משפט הולילנד, היה משהו מטריד מאוד בעדותו השבוע של מאיר רבין: הפעלתם של מאכערים לשם קידום עסקות והחלטות במינהל מקרקעי ישראל. נכון שזה לא חדש ולא מפתיע, אבל עדיין מותר וצריך להתרגז. מדוע שנבחרי ציבור ועובדי ציבור ישתכנעו כאשר פונים אליהם נציגים של בעלי עניין? מדוע שבעלי הון ייהנו מזכויות והשפעה שאין לאדם מן השורה? ובעיקר: מה כל זה אומר על היושר של המעורבים ועל היושרה של המערכת? אם אני יודע שביכולתי להשפיע על מאן דהוא לקבל את עמדתי, זה אומר שאני יודע שאפשר להשיג את ההשפעה הזאת בדרכים לא כשרות. זה אומר שאם אני לא ישר, אני יודע היכן למצוא אנשים לא ישרים אחרים. זה אומר שאם אני מוכן לשלם שוחד, אני יודע היכן למצוא את מי שמוכן לקבל שוחד. כל זמן שהליכי התכנון והבנייה יימשכו שנים על שנים, גם התופעה הזאת תימשך.

מעלליו של עו"ד יוסי כהן נחשפו כאן בהרחבה. זה לא מפריע לשרה נתניהו, ובעקיפין לבנימין נתניהו, להמשיך להזדקק לשירותיו. האמת היא, שזה לא ממש מפתיע. אמירת האמת, איך לומר בעדינות, אינה הצד החזק של ראש ממשלתנו. הצניעות והיושרה אינם, איך לומר בעדינות, הצד החזק של הגברת נתניהו. מבחינה זאת, ההתאמה בינם לבין עורך דינם היא מושלמת.

לכאורה, זה נראה כמו מהדורה דיפלומטית של "הזוג המוזר": אדוארד סנודן, האיש הנלחם על זכויות הפרט וחופש הביטוי, ונשיא ונצואלה, ניקולס מאדורו, בן-חסותו של הוגו צ'אבז, שהשתלט על אמצעי התקשורת הממלכתיים ומנע מיריבו גישה אליהם. אבל רק לכאורה, כי מה שמשותף לשניים הוא שנאה פתולוגית לארה"ב. סנודן יכול לספר עד מחרתיים שמניעיו היו נאצלים; למעשה הוא בוגד ופושע מהסוג הגרוע ביותר, אדם שנטל את החוק לידיו ועושה כל שביכולתו כדי להתחמק מנטילת האחריות על מעשיו. ואילו מאדורו האשים את ארה"ב בשתילת הסרטן שהרג את צ'אבז, כך שמידת השפיות שלו כנראה לא זקוקה ליותר מדי הוכחות. בשולי הדברים: פעם מדינות כמו ונצואלה, בוליביה (שגם היא הציעה מקלט לסנודן) ואקוודור (שהעניקה מקלט בשגרירותה בלונדון למייסד ויקיליקס, ג'וליאן אסנג') לא היו מעיזות לצפצף בפומבי בצורה כה בוטה ומתמשכת על ארה"ב ועל החוק הבינלאומי. הנה עוד הישג שיכול ברק אובמה לרשום לזכותו.