"שלושת השבועות" קוראים לימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב; בימים אלו אנחנו אמורים להתבונן במצבנו העגום, לכאוב את עובדת היותנו בגלות (פנימית, תודעתית בעיקר) ולחולל בעצמנו את השינוי שיפתח את השער לגאולה האמיתית והשלמה, שתוכל להיכנס אלינו סוף-סוף. בשלוש השבתות של שבועות אלו קוראים הפטרות המכונות "תלתא דפורענותא" כי הן כוללות תוכחות קשות ואזהרות חמורות לעם ישראל מפני חורבן צפוי, ה' ישמור. ואת אזהרותיו מפני חורבן צפוי מסמיך הנביא, לא על איומים של אויבים מבחוץ, אלא על השחיתות הפנימית המתגברת. כל ההפטרות מסתיימות בפסוקים של נחמה כדי לומר לנו שהכל תלוי בנו, שלא מדובר בגזירה שאין לשנותה חלילה, אלא באפשרות שניתן למנוע אותה. לכך גם נועדו האזהרות, שנתקן את דרכינו וכך נמנע את החורבן המאיים.
השבת הזאת שלפני תשעה באב נקראת "שבת חזון" כי תמיד קוראים בה את ההפטרה שמתחילה במילה חֲזוֹן שהיא המילה הראשונה בספר ישעיהו: חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם--בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה. לפני כן קוראים בתורה את פרשת דברים וכמובן, גם זה קבוע בשבת שלפני תשעה באב. התוכן הכללי של פרשת דברים הוא סקירה היסטורית שמשמיע משה רבינו כפתיחה לדברי הפרידה שלו מאתנו; דברי הפרידה הם התוכן של ספר דברים כולו, אבל לא כל דבריו הם היסטוריה כמובן, הרוב הן הוראות ודגשים שונים. בכל אופן, מה שקוראים בתורה השבת זה בעיקר תזכורת לעבר הקרוב, שכולם מודעים לו. ואת התזכורת על העבר משמיע משה רבינו - לא כדי לבכות על מה שהיה, אלא כדי להניח תשתית יציבה לעתיד טוב יותר, עתיד שאת היסודות לו הוא מניח בהמשך הספר.
אמנם הסקירה ההיסטורית תופסת את כל פרשת השבוע וגם חלק מהפרשה הבאה, וכל המשך ספר דברים מתייחס אל העתיד כנ"ל, אבל מה שסמוך לתשעה באב, שבת לפניו וקצת גם בשבת שלאחריו, הוא דווקא הסקירה ההיסטורית. הסקירה הזאת כוללת בתוכה גם תוכחה על התנהלות לא חיובית בעבר, כפי שדיברנו בשנים קודמות, כאשר התכלית היא הנחת תשתית רעיונית להוראות שנותן לנו משה רבינו בהמשך, הוראות שבקיומן נבטיח לעצמנו עתיד יציב ובטוח. במילים אחרות, הזיכרונות שמעלה משה רבינו נועדו אך ורק לצורך השוואה עם המצב בהווה ובעיקר לצורך הנחת התשתית לעתיד, שלא נחזור על אותן שגיאות. מתאים מאוד לרוח הימים האלה שבהם אנחנו זוכרים את החורבן ואפילו מתאבלים עליו, אבל תכלית הזכירה היא לפעול בעצמנו שינוי שיוליד מהלך של בניין, כך שבמקום אֵבֶל תהיה שמחה גדולה.
השבוע פורסמו בחדשות שתי ידיעות נפרדות שיש קשר הדוק ביניהן; הראשונה דיברה על "מדד השחיתות" העולמי שלפיו ישראל תופסת מקום גבוה ולא מכובד, השנייה התייחסה להסדר טיעון שנחתם עם שופט לשעבר. שני הפרסומים היו בתשעת הימים האחרונים של שלושת השבועות, בחודש אב. איני יודע מה אתכם, אבל הח"מ רואה בתזמון של שתי הידיעות הנ"ל לימים אלו, קריאת כיוון המכוונת מלמעלה. כי הרי, כאמור, התכלית היא לא בזכירה עצמה וגם לא בצקצוקי הלשון המתחסדים הנלווים אליה, התכלית היא שנסיק מסקנות ונפעל במלוא המרץ לשיפור. ובינתיים לא ראיתי שום נטייה לכיוון הזה, שום ניסיון להסיק מסקנות או להציע כיוון חדש, דרך חדשה שבה ניתן יהיה למגר את השחיתות.
ובהסתמך אך ורק על הפרסומים בתקשורת, זה מתחיל בעובדה שלעניות דעתי לא התייחסו נכון לממצאים; לדוגמה: לדעת הנשאלים, המושחתים ביותר הם... ובאיזו מידה השפיעה התקשורת על דעה זו? והרי אין מי שחולק על כך שלתקשורת יש השפעה על דעת הקהל. ומצד שני, כמעט אחד מכל עשרה (9%) שבא במגע עם שירותי נדל"ן דיווח על תשלום שוחד; האם ייתכן שהיו כאלה ששילמו אבל העדיפו שלא לדווח? האם ייתכן שמי שלא נרמזו ולא שילמו שוחד, עברו בגלל זה מסכת ייסורים קשה במבוכי הביורוקרטיה ואולי אף לא הצליחו להגיע לפתרון? והעיקר, מה המסקנה מהדוח הזה? מה מתחילים לעשות כבר היום, כדי שבשנה הבאה הדוח ייראה אחרת? שום דבר, אפס, כלום.
הבכי לא מתקן דבר, צריכים לעשות בפרשת השבוע משה שואל רטורית (דברים א'): [יב] אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. והוא מציע פתרון: [יג] הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם. זה לא רק כדי להקל מעליו את העול, זה כדי שתהיה הדרכה זמינה לכל אחד, שאף אחד לא ילך לאיבוד במבוכים שמזמנים החיים, שיהיה לו למי לפנות בבקשת עצה והדרכה. העם נענה לקריאה ומשה מקים את מערכת ההדרכה והמשפט: [טו] וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם. [טז] וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. [יז] לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן-- לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.
מקובל אצלנו שישעיהו הוא הנביא שהכי קרוב למשה רבינו במדרגת נבואתו; כי כידוע למדרגה של משה אף אחד אינו יכול להגיע. והנה, בהפטרת השבוע גם ישעיהו הנביא שואל שאלה רטורית ופותח באותה מילה בדיוק (ישעיהו א'): [כא] אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים. לפני כן הוא פותח בסקירה היסטורית קצרצרה: [ב] שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. אחר כך הוא מתאר במילים נשגבות את המציאות הרוחנית והמוסרית הקשה עד שמגיע לשאלה שציטטנו קודם; והוא ממשיך בתיאור המאפיינים של אותה קריה שהייתה נאמנה: [כב] כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. [כג] שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. נראה לומר שפסוקים אלו מסבירים כיצד הגיעו למצב העגום ומטילים את האחריות על המנהיגות.
דיברנו לא פעם על כך שבכל דור יש מי שממלא את תפקידו של משה רבינו, לפעמים בגלוי ולפעמים בהסתר; כמו שאומרים חז"ל: "מרדכי בדורו כמשה בדורו". מכנים את זה גם "גלגול" כלומר שחלק מרוחו של משה מתלבש בכל צדיק הנושא בתפקיד בדור כלשהו. בקבלה - אומר מורנו הרב גינזבורג, בין הנביאים - ירמיהו הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו. והנה ספר הקינות של ירמיהו, שאותו קוראים בתשעה באב בערב ובבוקר, פותח גם הוא באותה מילת שאלה רטורית: [א] אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת--הָיְתָה, לָמַס. כאן, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', כבר בפתיחה רומז לנו ירמיהו על התיקון, "בדד"; אֵיכָה יָשְׁבָה - בָּדָד, כאשר חיים בתודעה של "בָּדָד" [יב] ה', בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר (פרשת האזינו). זוכים לקיום של הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (פרשת בלק).
גם משה רבינו מזכיר לנו כי קיבלנו ממנו את ההנחיות שיאפשרו לנו לחיות טוב, גם בפרשה שלנו הוא לא מסתפק בסקירה היסטורית: [יח] וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וכל הקלקולים היו תוצאה של אי-קיום הציוויים של משה ובמקום זה ניסיון להכתיב התנהלות שלכאורה מתאימה יותר לשכל האנושי. זהו השורש של ההידרדרות בכל תחום שנצביע עליו. ירמיהו רומז שהניסיון הזה נובע מהרצון להידמות לשכנים, לא להיות "בָּדָד" וזה נכון לדור שלנו בדיוק כמו לדור שלו. יכול להיות שגם בדור של משה הייתה תופעה דומה, של ניסיון להידמות למצרים אולי, מה שבטוח זה שהדרך היחידה לתיקון, ששניהם מציעים, היא לחיות בתודעה של עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן על הבסיס של ה', בָּדָד יַנְחֶנּוּ.
הנביא ישעיהו אומר את זה הכי ברור בהפטרת השבוע; אחרי שהוא מצביע על גורמי ההידרדרות שמתאר לאורך הפרק, הוא מבטיח שיש גם פתרון: [כה] וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ; וְאָסִירָה, כָּל-בְּדִילָיִךְ. [כו] וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. רק השיבה למקורות, שכל המשפטים יתנהלו על-פי חוקת התורה, שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, רק כך יתחולל התיקון הנדרש. עד כאן אלה מהלכים שמוכתבים מלמעלה, אבל הקב"ה אינו שולל מיהודים את הבחירה החופשית; לכן בפסוק החותם את ההפטרה מובא גם החלק שלנו בעסקה: [כז] צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה. את החלק הזה אנחנו אמורים לעשות בעצמנו ומוטב להזדרז, וכשנעשה זאת, נזכה לסיוע מלמעלה כנ"ל, ואז יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.
