אחרי אלפי שנות אור על כדור הארץ, שרובן המוחלט עברו עליי בפלשתינה הישראלית, אני חותם את קביעתי: חברי הכנסת בישראל הם המיץ של הזבל האנושי הישראלי – ותועלתם בהתאם.
אין ויכוח שרבים עושים הכל, אם תרצו – כמעט הכל ושאיפתם להגיע לבית המחוקקים היא שיא ישראלי שאפילו בגיניס אין עליהם ברמת האופוריה לתואר הנכסף.
מה קורה כשהם מגיעים לשם? במקרה הטוב – כלום. מעבירים קדנציה ואולי עוד אחת... ועל רובם לא שומעים. במקרה הגרוע – הם משתוללים על חשבוננו בכל טורי הרכילות... וחלקם מצליחים להגיע לטופ... לבית הסוהר.
על ביקורת הכנסת את הממשלה שמעתם?!, כן... בויקיפדיה. הלכה למעשה תחובה לשון חבר הכנסת לתחת השרים וראש הממשלה, וכולם ממתינים לקבל תפקיד... במוקדם או במאוחר.
חיקוק חוקים? את זה הם עושים בכמויות... ממש לא באיכויות... כאשר רוב ההצעות נשארות טיוטות... והעיקר המאמץ המיותר.
בואו נודה: חוקים לא חסרים. אכיפה חסרה... אבל כאן לא כדאי להתחיל להרגיז אותם... הם בכלל לא מבינים עניין רציני שמועלה לפניהם.
חברי הכנסת בעצם התנהגותם והתנהלותם מבזים את הכנסת, מדד הפופולריות שלהם בעם הוא 120 מעלות מתחת לאפס... אז למה לכל הרוחות אנחנו צריכים אותם?!
מי שחושב ולו לרגע שתפסתי רגע משעמם בחיי והקאתי בדיוק על כבוד נבחרי העם וחברי הכנסת... שיספור חזרה מעשר עד אפס ויבין שהמאמר הזה בא להבהיר בכל הרצינות שאם עד היום רק סיננו דברים דומים לנאמר כאן – הגיע הזמן להבין שהעזים האלה התקועות לנו בחיינו. הן לא רק שאינן מביאות תועלת, אלא שהמקום שאותו תופסים אנשי מיץ הזבל מונע ממוסד שאמור להיות המכובד במדינת ישראל – להפוך לחיריה טרם שיקומה לפארק.
