בבוקר יום שלישי, ה-9 ביולי בשעה 10:15 התפוצצה מכונית תופת בלב הדאחיה, השכונה הדרומית של ביירות, המאוכלסת בשיעים ובה נמצאים מפקדות חיזבאללה ומשרדי ההנהלה של מאות הארגונים הפועלים תחת המטרייה של ארגון הטרור השיעי. השיעים חשים בטוחים לחלוטין בדאחיה, שכן היא מאוכלסת רק בשיעים, והיא מובלעת שיעית גדולה בשולי ביירות, שחלקה המערבי הוא סוני וחלקה הצפון מזרחי הוא נוצרי. הביטחון העצמי של השיעים בדאחיה הוא גם נקודת התורפה שלהם: חיזבאללה אינו יכול להטיל על אנשיו מגבלות תנועה רבות מדי למשך זמן ארוך מדי, מה שסייע למפגעים להחדיר לדאחיה את מכונית התופת למרות שראשי חיזבאללה יודעים שיש רבים הרוצים לפזר מוות בין תושביה והרס ברחובותיה.
המטרה הייתה כנראה "מרכז שיתוף הפעולה האיסלאמי" - מרכז מסחרי גדול בשכונת ביר אלעבד, המשמש גם כמקום פעילות של ארגונים רבים המסונפים לחיזבאללה. יש סברה שהפיצוץ נועד לחסל אישיות בכירה בחיזבאללה שאולי עברה ברחוב, אך תזמון הפיצוץ נותן כנראה את הרקע הנכון: היה זה היום הראשון של חודש הרמדאן החגיגי המתאפיין בתנועת קונים ערנית ונוכחות רבה ברחוב, בעיקר בשעות הבוקר שאינן חמות וכשהצום עדיין אינו משפיע על תפקוד האנשים. הפיגוע נועד לבטל את שמחת הרמדאן של השיעים ולהפוך אותה לאבל.
האצבעות המאשימות נשלחות אינסטינקטיבית לכיוון דרום, לישראל. חברי הפרלמנט הלבנוני מטעם חיזבאללה שידרו את ההצהרה הקבועה והמנוסחת מראש הקובעת ש"טביעות האצבע של ישראל טבועות בדם הנפגעים", אבל אף אחד אינו מתייחס ברצינות להצהרה זו, גם אלה שהפיקו אותה. הם יודעים היטב שמי שביצע את הפיגוע הוא אחד או יותר מארבע אפשרויות: ג'בהת אלנוסרה - הארגון הסוני הסלפי הנלחם בסוריה נגד שלטון אסד והפועל בהשראת אל-קאעידה; הצבא הסורי החופשי המתנער מג'בהת אלנוסרה; אנשי שייח' אחמד אלאסיר הסלפי מצידון; או סונים מטריפולי, שפרצו לרחובות העיר הצפונית בסערת שמחה מלווה ביריות באוויר כששמעו על הפיגוע. כולם - כמו חיזבאללה השיעי - שקועים עד צוואר במאבק על-רקע מלחמת האזרחים בסוריה, שהפיגוע בדאחיה הוא חלק ממנו.
נסראללה הדמוקרט מעניין שכל הדוברים הלבנונים הרשמיים, אפילו מתנגדי חיזבאללה, מגנים את הפיגוע. תומכי הארגון מגנים מסיבות מובנות, והמתנגדים מגנים מפני שהם חוששים שמי שלא יגנה את הפיגוע בלשון קשה, יעמיד את עצמו כחשוד במעורבות בביצוע וכך יזמין נקמה מצד חיזבאללה, שתהיה גדולה וכואבת, ודי רק לציין כי משאית התופת שחיסלה את רפיק אלחרירי הייתה ככל הנראה מתוצרת "מפלגת האל". זכורות היטב גם 14 שנות מלחמת האזרחים ( 1989- 1975) וחוששים שאירועים מסוג הפיגוע עלולים להצית שוב את המלחמה. העויינות בין העדות והגושים הפוליטיים בלבנון הרי קיימת ממילא, והאווירה טעונה על-רקע מלחמת האזרחים בסוריה שבה מעורב חיזבאללה.
אפילו סעד אלחרירי, המתנגד הגדול של חיזבאללה, גינה את הפיגוע וטען שהוא כוון נגד כל הלבנונים, ללא הבדל דת ועדה. הוא קרא לכל הצדדים הלבנוניים להתאחד בקריאה להרחיק את לבנון מכל "המאבקים האזוריים". הוא כמובן יודע היטב שחיזבאללה שקוע בכל "המאבקים האזוריים" שבין אירן והעולם הסוני, כמו גם במאבק הגורלי בין משטרו של אסד ומתנגדיו. הצהרות של פוליטיקאים בלבנון משקפות את המציאות כמו מראה עקומה, המציגה למביט תמונה הפוכה.
יש המחפשים את האשם במחוזות רחוקים קצת יותר. בתקשורת המקוונת יש מי שמייחס את האחריות לפיצוץ לסעודים המפיצים בכל רחבי העולם האיסלאמי את הגרסה הווהאבית, הקיצונית, של האיסלאם, והיא זו הגורמת לסונים לראות בשיעים כופרים הראויים להיות מטרה לג'יהאד. יש מי שמטיל את האשמה על מדינות במפרץ ובראשן קטר, בשל הכספים שהן מפזרות ברחבי האזור במסגרת מלחמתן נגד ההגמוניה האירנית ההולכת ומתגברת. עם זאת, יש גם מי ששואל: "לאיזה אזור או נגד איזו אישיות הכין חיזבאללה את מכונית התופת שהתפוצצה בטעות בתוך האזור הביטחוני שלו?".
יש לציין שגם בקרב העדה השיעית בלבנון יש התנגדות לחיזבאללה ולמעורבותו באירועי הדמים בסוריה. בלבנון פועל מזה שנים חכם דת שיעי בשם מוחמד עלי אלחוסייני, המציג את עצמו כמזכיר הכללי של ארגון המתקרא "המועצה האיסלאמית הערבית", ואשר שמו מעיד על האוריינטציה הערבית והכלל-איסלאמית שלו. אלחוסייני דוגל באחדות של כל הזרמים הדתיים והעדתיים בעולם הערבי תחת המטרייה הפוליטית של המדינה הערבית המודרנית, בנימוק שזוהי המסגרת היחידה היכולה להבטיח חיים, שלווה ופיתוח לכל העדות באופן שכולן ירוויחו מהיציבות. יתר על כן: על-פי גישתו של אלחוסייני, חובתו הדתית של כל מוסלמי מאמין לקבל על עצמו את המסגרת המדינתית ולהתנהג על-פי חוקי המדינות (מעין "דינא דמלכותא דינא"), כי רק כך יוכלו האזרחים הערבים לשמור את עצמם - כבודדים וכקולקטיב - מפני מניפולציות של מדינות זרות. שיח כזה בלבנון יכול להתפרש רק באופן אחד: התנגדות לאוריינטציה האירנית הפלגנית של חיזבאללה, והתנגדות לכל פעילות - אפילו חינוכית ופילנתרופית - שנועדה להחדיר את ההשפעה האירנית אל המסגרת הלבנונית.
אלחוסייני מתנגד בתוקף לתופעת המיליציות החמושות הפועלות במדינות העולם הערבי על-פי אג'נדה עדתית או ארגונית, שכן,לטענתו, תופעה זו היא מקור הצרות הכרוניות של החברות הערביות. עמדתו זו של אלחוסייני הביאה לכך שיש לו חברים רבים במדינות ערב, אפילו במשפחה השלטת של סעודיה הסונית הווהאבית, אך היא מציבה אותו בעימות מתמיד עם חיזבאללה. אלא שאלחוסייני פועל כבר שנים רבות בלבנון, ועד היום אף אחד - ובעיקר חיזבאללה - לא ניסה לחסלו. יתר על כן, חסן נסראללה מציין בנאומיו בגאווה רבה את העובדה שהוא דמוקרט ואינו סותם את פיות מתנגדיו, אפילו אלה המותחים עליו ביקורת מתוך העדה השיעית, דוגמת אחמד עלי אלחוסייני. הסיבה שחיזבאללה מתייחס בסלחנות לאלחוסייני היא שממילא לאלחוסייני אין מיליציה חמושה ולכן אינו מהווה סכנה ממשית לחיזבאללה. הוא גם מאפשר לחיזבאללה להופיע כארגון סובלני המוכן לשמוע דברי ביקורת.
ההתנגדות הקשה יותר לנסראללה ולמעורבות הצבאית של חיזבאללה בסוריה נובעת דווקא מתוך שורות חיזבאללה עצמו. לאחרונה פורסם שאימהות של חיילי חיזבאללה קוראות לנסראללה להוציא את בניהן מהתופת הסורית כי הם התגייסו ל"התנגדות" כדי להילחם בישראל ובציונים, לא כדי להרוס את סוריה ולהרוג את בניה. ה"אימהות" הללו מבטאות הלך רוח ציבורי ההולך ומתרחב בקרב העדה השיעית בלבנון. הסיבה הראשונה לכך היא המספר הגבוה של הנפגעים - הרוגים ופצועים - של חיזבאללה בלבנון, שמספרם כמה מאות, שהוקרבו על מזבח שימור-שלטונו של אסד והעלאווים הכופרים, מבלי שרואים סוף למלחמה ולנפגעים ותכלית ראויה שלהגשמתה הם מקריבים את חייהם ושלמות גופם. הסיבה השנייה היא החשש הגובר של שיעים בלבנון שבסופו של דבר אסד ייפול, ואלה שיפילו אותו - ובעיקר הסלפים הג'יהאדיסטים - יממשו את איומם כי "אחרי שיצליחו לחסל את העכבר של דמשק, הם יבואו לחסל את העכברוש של ביירות", כלומר שאם אסד ייפול, לא יהיה מי שיגן עליהם מפני סכיניהם של הג'יהאדיסטים.
סוריה ולבנון - כלים שלובים השילוב בין המאורעות בסוריה ולבנון אינו אמור להפתיע איש. חאפז אסד, העץ שממנו נפל רוצח ההמונים הסורי הנוכחי, היה נוהג לומר כי סוריה ולבנון הן עם אחד שחולק לשתי מדינות, ולכן, בין היתר, אין הן זקוקות להכרה הדדית או לפתיחת שגרירויות זו אצל זו. כל מי שעיניו בראשו הבין שאמירה זו נועדה להסתיר אמת אחרת לחלוטין: חאפז אסד מעולם לא ראה בלבנון ישות עצמאית לגיטימית, אלא בת בלתי חוקית שנולדה לזיווג בין צרפת הקתולית והנוצרים המרונים בלבנון, שגם הם קתולים, שרצו מדינה עבור עצמם למרות היותם חלק בלתי נפרד מסוריה הגדולה. מבחינתו, לבנון שייכת לסוריה הגדולה כמו ירדן ופלשתין, ומכאן גם נבע יחסו לאזרחי לבנון: כמו שהוא חש חופשי לטבוח באזרחיו ללא מגבלה, כך לא ראה שום בעיה בקיצור חייהם של אזרחי לבנון או של אזרחי ישראל - עוד יציר לא לגיטימי של המזימה הבריטית-ציונית.
בנו של חאפז, בשאר, נאלץ להכיר בלבנון ולפתוח בה שגרירות סורית בעקבות רצח רפיק אלחרירי בפברואר 2005, אבל גם הוא מאמין כי לבנון היא חלק מסוריה לכל דבר ועניין. כיום הקשר הגורדי בין שתי המדינות הולך ומתברר כחזק מאי-פעם: מצד אחד הופכים חיילי חיזבאללה לכוח המחץ העיקרי של צבא סוריה העייף והמותש, ומצד שני, עד סוף השנה הנוכחית, חמישית מתושבי לבנון יהיו פליטים סוריים, והאנרכיה הסורית נשפכת ללא מעצור אל תוך ההוויה הציבורית בלבנון במלחמת עדות אכזרית ובחיסול חסר רחמים של מתנגדים.
מצבו של משטר אסד הולך ומתדרדר, למרות הצלחות טקטיות שהוא משיג מדי פעם כמו זו באלקוציר לפני חודשיים. בחומס מתנהלת מלחמת חורמה, וחלקים גדולים של העיר השלישית בגודלה בסוריה הפכו לעיי חורבות. לפני ימים אחדים הותקף בסיס עורפי של צבא סוריה ליד עיר הנמל לאד'קיה, והדי פיצוצי-התחמושת הרעידו את כל האזור. השמועות מדברות על כך שהבסיס היה מחסן התחמושת העיקרי של צבא אסד, ונפגעו בו מערכות נשק חשובות כמו טילי S-300 נגד מטוסים וטילי חוף-ים מדגם יאחונט. יש גם שמועות רבות על זהותם של אלה שהצליחו לפוצץ את הבסיס: הצבא הסורי החופשי, ג'בהת אלנוסרה, מדינה שכנה כמו טורקיה או ישראל, מטוסים שהמריאו מנושאת מטוסים השטה בים התיכון - כלומר אמריקנית, והיו אפילו שדיברו על טילי שיוט שהגיעו לבסיס הסורי לאחר מסע אווירי של אלפי ק"מ.
תהא סיבת הפיצוץ בסוריה אשר תהיה, הוא מוכיח כי יש מי שמביט על סוריה בזכוכית מגדלת, מסיק את המסקנות הנכונות ונוקט את הפעולות הנדרשות כדי למנוע ממשטר הדמים בסוריה את היכולת להפוך לכוח חזק מדי, או להעביר לידיים טרוריסטיות כמו אלו של חיזבאללה כלי נשק מסוכנים מדי, ולו כתשלום על הסיוע שמגיש חיזבאללה לחבריו בדמשק.
העולם אינו שש לתמוך במורדים באסד, כי הם מזכירים לו, ובמידה רבה של צדק, את אל-קאעידה. ארגון ג'יהאדיסטי זה קיבל סיוע בנשק מערבי והשתמש בו בתחילה נגד הסובייטים, ולאחר שאלה הסתלקו מאפגניסטן, הפנה הארגון את פעילותו נגד המערב בכלל ונגד ארצות-הברית בפרט. תקדים זה מביא רבים להזהיר את המערב מלסייע למורדים בסוריה, שכן גם אצלם קיים הפוטנציאל להפוך לאויבי המערב. לעומתם טוענים המזהירים, כי עדיף לשמר את אסד, "השטן המוכר", תוך החלשתו, מאשר לפתוח את השער לכניסת "השטן הלא מוכר" - הג'יהאדיסטים.
אלא שמנגד קיים שיקול נוסף: משטר אסד הוא הזרוע הערבית העיקרית של התמנון האירני, וסילוקו של אסד יביא בהכרח להחלשה משמעותית של ההשפעה האירנית על העולם הערבי בכלל ועל חיזבאללה בפרט. זוהי הסיבה האמיתית למעורבות של חיזבאללה בסוריה. אם עלינו להחליט היום במי לתמוך - בג'יהאדיסטים הסוניים או בקואליציה של אירן-סוריה-חיזבאללה, נראה כי חשוב יותר להכות בקואליציה האירנית מאשר בג'יהאדיסטים, ולו רק כיוון שאירן עומדת על הסף הכניסה למועדון הגרעיני והם - לא. אומנם הם יכולים להיות טרוריסטים בזירה הבינלאומית כמו שלימד אותם בן-לאדן, אבל אין הם יכולים לזרוע הרס פיזי ושיתוק כלכלי כמו אירן גרעינית.
אירן גרעינית תציב איום חסר תקדים על יציבות המשטרים בסעודיה ובמדינות המפרץ, לאחר שכבר הצליחה לאלף את השלטון "הדמוקרטי" בעירק ולהכניסו תחת מטרייתה. אירן מתכוונת להשתלט על אפגניסטן מייד עם נסיגת הכוחות המערביים ממנה בשנה הבאה, כמו שהיא מאיימת על היציבות ברפובליקות האיסלאמיות שמצפון לה. נפילת אסד תהיה מכה עזה לניסיונות האירנים ליצור הגמוניה אזורית, ולכן האינטרס המערבי להפיל את אסד גובר על החשש מפני פעולות טרור שיבצעו טרוריסטים בעתיד - אפשרות שקיימת גם אם אסד יישאר על כסאו.
נוכח המתרחש בלבנון ובסוריה, על העולם התרבותי להיפטר מהקואליציה של אסד-חיזבאללה-אירן, גם במחיר של תמיכה בג'יהאדיסטים, בעוד שהטיפול בהם יכול להמתין לשלב הבא.
