יחי ההבדל הקטן בין השכנה מצפון לשכנה מדרום. סוריה כבר שנתיים מצויה בתוככי במלחמת אזרחים אכזרית ובלתי פוסקת. למעלה מ-100,000 הרוגים ויותר מחצי מיליון פליטים. ובשאר אל אסד יושב על כיסאו הבטוח. ואילו מדרום לנו, כעבור שנה קלה מרגע עלייתו על כס השלטון בבחירות דמוקרטיות אחרי המהפכה ההיא, הספיקו לו, לשליט החדש (דאז) שתי הפגנות בלבד, כדי להזיזו מכיסאו שהיה נראה כל-כך בטוח.
ועל-רקע השוני הבולט בין גורלו של מורסי למצבו של אסד, שימו לב לציטוט הבא. הוא מלפני 11 חודשים, כשמוחמד מורסי רק התחיל להתרגל ללשכתו החדשה. היה זה בנאום שהוא נאם במסגרת ועידת המדינות האיסלאמיות בעיר ג'דה בסעודיה:
"הגיע זמנו של משטר אסד ללכת. אני מתפלא על אלה שמשהים את פתרון המשבר, למרות שפיכות הדמים שנמשכת גם בחודש הרמדאן". בדפי העיתון של פעם עטפו למחרת היום דגים. (אני לא יודע מה אפשר לעטוף בדפי אינטרנט). אפשר להסתפק באמירה "צחוק הגורל", אבל כיוון שלוח השנה העברי מציב אותנו בימי חודש אב, שזה אומר זמן חורבן המקדש, ראוי יותר לחפש אמירה יותר רצינית ופחות צוחקת.
צבא פרשנים ענק ממוקם ברחבי העולם והוא יורה לעברנו לא מעט הסברים להבנת ההבדלים בין שני המצבים הללו. אבל אני לא מתיימר לבשורות אלו להיות פרשן פוליטי או חברתי או מומחה לעניינים פנים מצריים וסוריים. לכן בחרתי ללכת אל ההסבר שמעל כל ההסברים.
לקחתי אותו ממילותיו של התנ"ך בספר דניאל: "והוא מהעדה מלכין ומהקים מלכין". בתרגום חופשי: מסיר מלכים ומעמיד מלכים. "והוא" זה מלך מלכי המלכים. איך זה בדיוק עובד ולאן זה מוליך אותנו? בשביל התשובה אנחנו זקוקים למשאב הזמן. העתיד הוא זה שמספק לנו הסברים במקרים שכאלו. אינטרס אלוקי מזיז מלך אחד מכיסאו ומשאיר את האחר במשרתו. העתיד אולי ילמד לנו למה מורסי לא ואסד כן. עושה רושם שיש כאן איזושהי אמירה מלמעלה. יש כאן מהלכים שמבצע מלך העולם.
הרבה מהלכים פוליטיים בינלאומיים וכלל עולמיים היו לו לריבונו של עולם. הוא הזיז אחורה ממלכות והביא לקידמת הבמה אימפריות. ככה הוא סלל דרך לעמו, שיוכל לחזור לארצו אחרי 2,000 שנות ולבנות את עצמו מחדש. האימפריה העותומנית נכנעה בפני האימפריה הבריטית. השליטה הבריטית כאן סייעה (בתחילה) למסלול הישראלי. אחר-כך היא שינתה קצת כיוון, מה שלא היה טוב ליהודים. אכן מצמד המילים "האימפריה הבריטית" נותר רק העיסוק המגוחך בנסיך, יורש העצר והוד מעלתה (דוגמה חיה היא העיסוק האובססיבי הנוכחי בקייט מידלטון, שאוטוטו היא בחדר לידה). בריטניה כבר מזמן לא in במושגים אלוקיים. אנחנו יכולים לזהות, (אמנם לאחר מעשה), את יד אלוקים בהכוונת ההיסטוריה.
המהלכים הנ"ל שייכים לפרקי הסיום של שנות הגלות. אנחנו בעונה החדשה של הסדרה ההיסטורית - עונת התחיה. עם ישראל קם לתחיה. אם היינו יכולים לחזור אחורה בזמן 500 שנה, היינו מוצאים מיליוני יהודים מתאבלים בימים אלה של חודש אב - הן על חורבן בית המקדש והן על חורבן המדינה היהודית. שניהם היו צרובים באיזשהו זיכרון רחוק. שניהם גם היו שייכים לתקווה וחלום רחוק. בין הזיכרון לבין החלום עמדה הגלות המרה. המציאות היהודית הגלותית המחישה יום יום את מצבנו העלוב, בלי ארץ ובלי מקדש. באותם ימים קשים אמר רבי יהודה הלוי (800 שנה לפני הרצל) את המשפט הבא: אם היהודים ירצו מאוד, תיבנה מחדש - ובמילים המקוריות: "ירושלים אומנם תיבנה כשייכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף".
במצבנו העכשווי, חלום אחד התגשם ועליו אנחנו מודים ושמחים ביום העצמאות. למרות זאת, בתשעה באב אנחנו צמים. המשך החלום עדיין חסר. אין לנו מושג איך יתגשם גם החלק הזה. לריבונו של עולם יש לפעמים מהלכים מפתיעים (תשאלו את אלה שחיו לפני 500 שנה ואפילו לא הצליחו לדמיין בחלומותיהם איך תקום לנו מדינה יהודית). את המהלכים שהגשימו את החלום שאנחנו בעיצומו אנחנו מכירים. למהלכים הבאים אנחנו מחכים ומתפללים ועל החסר אנחנו מקוננים ובוכים.
