שלושה מעגלים בשנה מציינים את ימי האבל בעם היהודי. השבעה, השלושים ושנים-עשר חודש. זמנים אלו שקולים לימי שלושת השבועות, מעגל השנה מי"ז תמוז עד ראש חודש אב. מעגל השלושים מראש חודש עד ערב תשעה באב. מעגל השבעה כולל את תשעה באב מערבו של יום והיום עצמו. אחד מהדינים הנוהגים ביום זה שאין אומרים בו "שלום" איש לרעהו ואף אין אומרים בו תחנון.
בסידורי התפילה כתוב באותיות קטנות כי בט' באב לא אומרים תחנון בתפילה, כי לפי ההלכה תשעה באב נקרא מועד, זאת לפי הפסוק באיכה פרק א', פסוק ט"ו, "סילה כל אבירי אדני בקרבי קרא עלי מועד לשבור בחורי גת דרך אדני לבתולת בת יהודה". אכן הפוסקים נסמכים על דברי ירמיהו שכתב את ספרו, את ספר מלכים ומגילת קינות - איכה, שאין אומרים תחנון בט' באב כבשאר ימים טובים. משמעות השם יום טוב בכל המועדות וט' באב יסודו מהפסוק: "וירא אלוקים את האור כי טוב" [בראשית א', ד']. חכמינו מציינים שכיוון שראה הקב"ה את האור שהוא טוב עמד וגנזו לצדיקים [חגיגה י"ב].
כיצד יום אבל לאומי שבו אירעו אירועים קשים לעם ישראל הופך ליום טוב? בשולחן ערוך הלכות תשעה באב סימן תקנ"ט סעיף ד' נפסק: "אין אומרים תחנון, (ולא סליחות) (הגהות אשרי) בתשעה באב ואין נופלים על פניהם משום דמקרי מועד", הנ"ל נלמד מהפסוק "קרא עלי מועד". אומנם מה שפשוט לשולחן ערוך שתשעה באב נקרא מועד מפסוק זה לכאורה תמוה, שהרי בתלמוד ובמדרשי חז"ל למדו מהמילה "מועד" שהכוונה לראש חודש, איך אנו קובעים שההתייחסות היא לתשעה באב?
תשובה לכך נלמדת מדברי התלמוד במסכת תענית דף כ"ט, עמ' א': "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ... ותניא בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים וכתיב [במדבר י"ג] 'וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום' הני ארבעים יום נכי חד הוו (לפי החשבון יוצא שהמרגלים חזרו ב-י' באב), אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה (תמוז של אותה שנה מלאו אותו והיה בן שלושים יום)". על כן חזרו המרגלים בט' באב ומבואר שהקב"ה קרא והזמין יום זה לשבור בחורי.
בפסוק "קרא עלי מועד", יש שפירשו שכל חודש שיש בו מועד הוא חודש מלא בן שלושים יום, ולכן "קרא עלי מועד" עשו אותו כחודש שיש בו מועד. ממשיכה הגמרא בדף כ"ט: "וכתיב [במדבר י"ד] 'ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא', אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו הלילה ליל תשעה באב היה אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכייה של דורות".
מדברי קבלה או מדברי סופרים? על חומרתו של צום תשעה באב נחלקו הפוסקים אם הוא מדברי קבלה או מדברי סופרים. בפירוש המשניות לרמב"ם (על מסכת ראש השנה) מובא שגם בתקופת בית שני היו צמים בתשעה באב, ועל כן היו שולחים שליחים לדעת מולד הלבנה של ראש חודש אב כדי להודיע לכל ישראל את יום הצום.
שו"ת התשב"ץ [חלק א' סימן רע"א] תמה על הרמב"ם וטוען שאם בית המקדש בבניינו למה להתאבל על כמה דברים שהיו בבית ראשון כדוגמת הארון, הלוחות ועוד? כיוון שכך, גם בבית שני צמו והתאבלו על כך שלא זכו שבית שני יהיה כדוגמת הבית הראשון לכל דבר.
גם לדעת הרמב"ם בתקופת בית שני מי שהיה רוצה לצום היה צם ומי שלא היה רוצה לצום לא היה חייב לצום שהרי הבית היה בבניינו. הטורי אבן ומאירי על האתר טוענים שהמשנה במסכת ראש השנה הדנה מתי השלוחים היו יוצאים, שעל חודש אב בשל ט' באב מדברת על זמננו לאחר חורבן הבית. בזמן שהבית היה קיים לא יצאו באב כי לא התענו. הראיה לכך, שלא התענו שהיו מקריבים עצים בט' באב, שהפך בימי בית שני ליום שמחה וששון. לדעה זו מצטרפים רבינו חננאל, הרשב"א והריטב"א הסבורים שלא צמו בתקופת בית שני.
הקינה של נביא החורבן ירמיהו באיכה "קרא עלי מועד" מדברת על כך שתשעה באב היה המועד של החורבן. המועד הזה הוכן מראש מזמן ההליכה במדבר מזמן חטא המרגלים, יום של פורענות, יום קשה לישראל.
הרב אליהו דסלר בספרו הנודע "מכתב מאליהו" (חלק שני, עמוד 48) מוסיף שייתכן לומר שתשעה באב אינו בכי של חינם אלא בכי של צער, בכי של תיקון על החורבן שהוא חלק מבניינו של בית המקדש העתידי.
יש הסוברים - מדוע ט' באב נקרא מועד? על פי אמרת חז"ל במדרשים שביום החורבן נולד המשיח, וכפי הסיפור המופיע במדרש זוטא לאיכה פרשה א' על הפסוק: "אין לה מנחם מכל אוהביה" [איכה א', ב']. "אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו את בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד שחורש במחרשתו וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ. ולא הייתה רוצה לחרוש, אלא תמיד הייתה גערה (גועה). ראה אותה האיש ונבהל מאד, והיה מכה את הפרה כדי שתחרוש ולא הייתה רוצה אלא תמיד הייתה מפלת עצמה לארץ והוא מכה אותה תמיד. עד ששמע קול אומר מה לך לפרה הנח אותה שהיא צועקת על חורבן הבית ועל המקדש שנשרף היום. שמע האיש מיד קרע את בגדיו ותלש שערו וצעק ונתן אפר על ראשו ובכה ואמר אוי נא לי, אוי נא לי.
"לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה. תמה האיש מאד. שמע קול אומר טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד המשיח. שמע האיש, רחץ פניו וקם ושמח הלך לביתו ולקח רצועות ארוכות של משי לתינוקות להעציבם בעריסם. וכשבא לעיר לקחם ונתנם על זרועותיו וקרא ברחוב העיר מי יקנה פרה לבנו או לבתו, שמעה שכינת אם משיח ואמרה לו לך לבית פלוני שהרי ילד יולד לה, הלך ונכנס לבית ואמר להם קנה לבנך רצועה. אמרה לו לא אקנה כי הוא נולד יום שנחרב בית המקדש, ארור היום שהוא נולד בו. מיד בא האיש אצל הילד ונשקו על ראשו ונתן לו הרצועה. וביקש האם עליו והלך לו לביתו. ובכל שנה ושנה בא לירושלים לראותו ושם הילד מנחם בו עמיאל, שנה אחת בא לירושלים ונכנס לבית מיד הרימה אם הילד קולה ואמרה אין לה מנחם שהרי נגנז והוא שכתוב אין לה מנחם מכל אוהביה".
מאגדה זו הנך למד על בדידותה של ירושלים. בעלי בריתה לשעבר ושכניה בני אדום, עמון, מואב ומצרים לא זו בלבד שלא עזרו לה בעת צרתה, אלא אף לנחמה לא באו. וחלק מהם נהיו אויביה.
הנחמה בהולדתו של המשיח מסמלת עבורנו את החורבן כמנוף לצמיחה שבית המקדש השלישי יישאר לנצח. על כן תשעה באב הוא מועד ותמיד חל הוא כמו שחל היום הראשון של פסח באותה שנה שבה יצאו בני ישראל ממצרים. מכאן מתחילה הספירה לקראת הגאולה העתידית כפי המובא בערוך השולחן הלכות ט' באב תקנ"ב סימן י"ד: "אין אומרים תחנון במנחה בערב ט' באב משום דאיקרי מועד וכן אין אומרים צדקתך צדק במנחה שבת ערב ט' באב וגם בט' באב עצמו כן והעניין הוא לסימן כי אנו מובטחים בה' יתברך שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים".
אין לך אלא להצטרף לדברי הנביא זכריה: "וצום הרביעי וצום החמישי... יהיו לבני יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" [זכריה ח', ט'].
