ההשתלחות של הרב שלום כהן בחובשי הכיפות הסרוגות (אותם כינה "עמלק"), לה קדמה קביעתו של הרב
עובדיה יוסף ש"הבית היהודי זה בית של גויים", לא צריכות להפתיע את מי שמכיר את השיח ברחוב החרדי. זהו שיח תוקפני ואלים, גם כאשר מדובר במחלוקות פנימיות.
קצרה היריעה מלתאר את שורת המחלוקות המתאפיינות בלשון גסה, בוטה ומאיימת. תעיפו מבט בבלוג המעולה של חיים שאולזון ותראו בעצמכם. מאבקים בתוך החצרות החסידיות וביניהן, מאבקים בין הקבוצות החרדיות הליטאיות, מאבקים בתוך ישיבות, מאבקים בתוך מפלגות, מאבקים בתוך משפחות. מלחמות בין רבנים, מלחמות בין אדמו"רים, מלחמות בין פוליטיקאים, מלחמות בין עסקנים. שיסוי על בסיס עדתי, שיסוי על בסיס רעיוני, שיסוי על בסיס נאמנות מנהיגותית. וכל זה, כאמור, בתוך הרחוב החרדי עצמו.
אם כך חרדים - כולל מי שמתיימרים להיות רבנים, מנהיגים וגדולי הדור - מדברים זה על זה, מה לנו כי נתפלא על צורת הדיבור שלהם כלפי מי שמשתייך אליהם? ואנחנו, הכיפות הסרוגות, נחטוף את מירב האש - כי אנחנו הכי מסוכנים מבחינתם. כי אנחנו מוכיחים שאפשר לעבוד ולהיות תלמיד חכם, אפשר לשרת בצבא ולשמור מצוות, אפשר ללכת לאוניברסיטה ולקבוע עתים לתורה, אפשר לחיות בתל אביב ולדקדק בקלה כבחמורה. בקיצור: כי אנחנו ההוכחה החיה לכך שדרך-ארץ ותורה הולכים ביחד, ממש כפי שקבעו חז"ל.
התנהגות חרדית זו מזכירה את ההתנהגות שהובילה לחורבן. נקח את המעשה הידוע של קמצא ובר-קמצא: מה שבאמת הרתיח את האורח המגורש והמושפל היה העובדה שגדולי ירושלים ישבו שם ושתקו. ולמה הם שתקו? - כי זה היה מעשה של יום-יום והם לא ראו בו דבר יוצא-דופן. בדיוק מאותה סיבה ראשי המגזר החרדי שותקים כאשר פרחחים משורותיהם תוקפים חיילים: האלימות היא מעשה של יום-יום והם לא רואים בה דבר יוצא-דופן. ובדיוק מאותה סיבה רבנים מדברים בלשון של ביבים: כי זה אצלם מעשה של יום-יום.
זוהי הגירסה המודרנית של בריוני ירושלים - אותם מורדים קנאים שהשתלטו בכוח הזרוע על הנהגת האומה וכפו את דרכם ההרסנית. אותם קיצוניים ששרפו את מחסני המזון בירושלים הנצורה כדי להכריח את העם להילחם עד טיפת דמו האחרונה. הבריונים המודרניים משתלטים בכוח אלימותם על הרחוב החרדי ומבקשים להשליט את אלימותם על החברה הישראלית. הבריונים המודרניים מוכנים לשרוף הכל ובלבד שאיש לא ימרה את פיהם. חובה על כולנו לבלום את בריוני ירושלים מודל תשע"ג; הלקח חייב להילמד.