הכותל המערבי הוא אתר דתי לכל דבר ובו התפללו אבותינו ורבותינו מאז חרב הבית השני. יסוד האמונה במקום הזה - כשריד חומת בית מקדשינו שלא סרה ממנה שיענה, נעוצה באלפיים שנות מסורת. באותם ימים לא היו בקרב עם ישראל כאלה שלא יראו עצמם מחויבים לתורת משה ולדת אש למו. אפילו הצדוקים - שנותרו לאחר חורבן הבית, והקראים שהופיעו אח"כ , לא הכחישו את היותו של המקום מרכז דתי שקדושתו עלתה על פני כל בית כנסת.
אבל מסוף המאה ה-19 ובמיוחד במאה ה-20 החלה ההשתלטות של אלה שלגביהם המושג "יהודי" איננו כלול עם אמונת ה' אלא זהו מושג "לאומי" שכל כולו "היסטוריה" שאפשר לפרשה לכאן ולכאן , ובעצם מכאן החלו ניתחות עלינו הצרות. הכותל הקדוש נוצל בידי יהודים כופרים להתגרויות בערבים ולימים אותו מקום קדוש נוצל להתגרויות בדת ישראל ובמאמינייה.
לפני 84 שנה עלה הכורת בעקבות אותם אלה ששמו למרמס את קדושת הכותל המערבי וניסו לנצל קדושה זו לחולין נוכרי ולהתגרות בערבים. כבר כתבתי בעבר כי בתשעה באב שחל לפני הפרעות המפורסמות חוללו אנשי בית"ר פרובוקציות ברחבת הכותל וניסו לעלות כפרובוקציה להר הבית וקציר הדמים שאח"כ ידוע לכולנו. בין הפרובוקציות הללו היה גם עניין הנפת הדגל בכותל - כהתגרות צבאית, וגם ניסיון העלייה להר הבית, שעד אז לא העיז שום יהודי מאמין לעלות לשם משום ההלכה היהודית. כנותם של בני אדם נמדדת בכנות אמונתם באשר למעשיהם. יום תשעה באב הוא יום אבל קשה שבו בני ישראל מקוננים בכאב על אובדן בית קדושתם כשהצום הוא העיקר שבעיקרים באותו היום. מי שאינו צם באותו היום ובמקום זאת מקיים "הילולות" שמחה, שירה וזלילה בפרהסיה הרי יותר גרוע מנבל ברשות התורה וכל כולו אומר רמייה.
בהפטרת "רני ושמחי" (הנקראת ב"שבת חנוכה" ) מוזכר כי לצד הכהן הגדול שחידש את בית שני - יהושע בן יהוצדק, עמד השטן ושם נאמר "והשטן העומד לימינו לשיטנו". לא לחינם נאמר "העומד לימינו" , משום שכאשר השטן בא מצד ימין הוא מטעה ומבלבל יותר בהחטאתו מאשר הוא מגיע מהצד החלש והמועד לפורענות שמשמאל. ולכן לא במקרה אנחנו חוזרים ואומרים "ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל", כי רק מימין ה' הישועה ולא מימין הלאומנות הנוכרית. אח"כ נאמר "יגער בך ה' השטן, ויגער בך הבוחר בי"ם כאוד מוצל מאש". חז"ל מפרשים את הפסוק שישנם רשעים בישראל המנצלים את קדושת ירושלים למטרות החולין שלהם ומנסים להתהדר בבחירתה הקדושה, ואין זו אלא עצת השטן כדי לראות אם ישראל התמימים ילכו אחריהם.
אלה היו אנשי בית"ר שבאו לרחבת הכותל לא כדי לקונן על החורבן אלא לנצל את המקום הקדוש לעם ישראל כדי להנציח את ההיפוך לדרך התורה - הלאומנות, ולהתגרות בערבים. אבל בכל ניסיון ישנם סימנים של אמת שיהודי חייב לבדקם אם אמת או שקר היא זו. הצום היה הינו הסימן הגדול לכך. אבל חבורת הפרחחים של בית"ר - שבראשה עמד הפר' יוסף קלוינר (ש"הוכחות" היהדות שלו כבר לא היו מן הקודש אלא מן ה"מחקר"), לא שעתה כלל לעניין הצום, הם הגיעו בתערובת של אנשים ונשים ובלבוש שחץ , ולא בתפילה דובבו שפתיהם אלא בסיסמאות נוכריות ובהתגרות לשמה ולסיום ניגשו להרוות את צימאונם (כפי שנהגו מידי שנה בשנה בתשעה באב מאז כיבוש א"י ע"י הבריטים) באותו משקה ציוני שהפך לעבודה הזרה החדשה של הכופרים היהודים בדת ישראל - בגזוז.
לא לחינם זכה היום הקדוש הזה לכינוי הלעג בפי הערבים: עיד אל גזוז ומהיום הנורא לישראל הפך יום תשעה באב ללעג זר כאשר אותם בית"רים צבועים שמו בפרהסיה ללעג את הצום המר וחיללוהו בפרהסיה. מי כבר יכול היה להאמין - אפילו מן העמים הזרים, שבאמת היום והמקום קדושים למחללי ה' הללו?!.
גם לאחר אותן פרעות - ועד שנת 1948, המשיכו הפרובוקציות הללו כאשר יהודים יראי שמים משפילים ראשם בכותל בית מקדשינו בכל תשעה באב ובוכים מתוך צום ועינוי הנפשות ואילו שליחי השטן חוגגים שם את "עיד אל גזוז". משנת 1967 - תחת הכיבוש הישראלי, חזרו הפרובקציות הללו ע"י "קבוצת נאמני הר הבית - שרובם חילוניים, שכל מטרתם רחוקה מקדושה ומקינה לריבונו של עולם, אלא מטרתה כיבוש וגזל. ולצידם "ארכאולוגים" ו"מדריכים" להטות את הדרך מקדושה לחולין.
ולצד "בל תגרע" מימין הופיעו נשות ה"בל תוסיף" משמאל שנקראות "נשי הכותל" החילוניות, ושלעולם אינן צמות ביום קדוש זה ואינן מקיימות התורה הקדושה על-פי המסורה אלא באות לחולל שם פרובוקציות לשמן ואח"כ אוכלות ושותות בפרהסיה. לא אכנס כאן לויכוח איזה משתי הפרובוקציות קשה יותר אלא אסיים בנשפט "אלה ואלה נשרפין בבית הדשן". מסופקני אם היה לפרובוקטורים הללו יש מקום לזכות להישרף בבית הדשן של קדמונינו.