ההשתבחות העצמית של חלק מראשי השב"כ לשעבר, המרואיינים לסרט זה, מתוך ידיעה שעליה מעידים חלק מהמרואיינים, שהבימאי מתכוון לעשות בדבריהם מניפולציות פוליטיות ואידיאולוגיות שתשרתנה את מטרותיו הלא-אומנותיות - מעיבה צל כבד על ה"מבצע" כולו. נשיאת שם הדמוקרטיה הישראלית בהקשר לסרט ולמשתתפיו לשוא, כאשר האמירות מלוות בהבעות פנים "מ
עונות" המשקפות כביכול התלבטות אישית - מביאים אותי לדון את מעשה המרכבה הפילמאי לכף חובה, על שום הכוונות המגונות של הבמאי ושיתוף הפעולה עימו של המרואיינים. בעיני סרט זה הוא חלק נוסף במסע צלב בלתי-קדוש של ישראלים טובים, אובדי-דרך, בנסיונם לעצב מחדש את פרוש המושג דמוקרטיה ולאנוס אותו להתאים להשקפת עולמם שלהם.
ששת פרשי האפוקליפסה המשתתפים בסרט, מעוררים שאלות לא פשוטות, אבל לטעמי לא לשאלות אלה כיוונו את השתתפותם ולא למענן נרקם הסרט. ראשית, בדבר המונוליטיות הכמעט מוחלטת של דעותיהם ועמדותיהם בשאלת המציאות הפוליטית הישראלית-ערבית והפתרון המדיני-ביטחוני שלו הם מטיפים בהצגה זו. מצד אחד מוצגת הוויה שכמעט אין לה אח ורע במסגרות אחרות של שירות לאומי רב קשיים, סיבוכים ומחלוקות, ומצד שני בולטת עובדה מוזרה למדי, שהסרט כלל אינו מנסה לנתח סתירה זו או להציע לה תשובה רציונלית. האם יש כאן יד מכוונת מלמעלה, או שהמציאות היא ה"כוח המחנך" המעצב את שפוטיו? ואם היא כוח מחנך, איך יתכן שהשפעתה מתמקדת דווקא בצמרת בתמהיל שונה מהותית מהשפעותיה על רבים מהאנשים המתפקדים בשטח, חשופים למציאות זו חשיפה ישירה?
שנית, העובדה שהדברים "הנוקבים" שהדוברים משמיעים באזני הציבור, צפים אל פני השטח כאשר המציאות, שהיא חזקה מכל ההטפות, מקנה לדברים המאוחרים והנדושים נופך של חכמה שלאחר מעשה... בחזקת רכבת שכבר עזבה את התחנה. יתר-על-כן, דברים הבאים בעיתוי זה מטילים על אומריהם יותר מצלו של חשבון כדאיות. רושם כזה חזק מכל אפולוגטיקה בגרוש המנסה להסביר בדוחק את תוכן הדברים, עיתויים ואופן אמירתם. סבירה יותר נראית הנחה שהמהלך הוא חלק ממאמץ מתוזמר היטב לעצב ולהשפיע על המדיניות הישראלית מחוץ למסגרת הנורמות הדמוקרטיות המקובלות. לאבירי שלטון ודרך-ארץ פוליטית כששת דוברי האפוקליפסה, זהו מעשה שלא יעשה.
שלישית, מי שהסתתרו בעבר מאחורי התואר ראש שב"כ או מי שראה עצמו מיועד לכך וכתוצאה מכך נמנע מלדבר אל העם חרף הביקורת הרבה על המדיניות וההתנהלות הממשלתית באיו"ש מחשש שיבולע לו, עושה זאת בראיונות ה"מוזמנים" והמסוננים של הסרט מתוך אמונה שהפעם הוא מוגן. לא נדרש אומץ לב ציבורי, ובה בעת הדוברים נמנעים מעימות רעיונותיהם עם רעיונות אחרים ומתנגדים לשלהם, ויש כאלה.
הדוברים נמנעים מהתמודדות אמיתית על דעת הציבור, בהתחמקות מהצגת פתרונות קונקרטיים משלהם לדילמות בהם מתחבטת ישראל, שעה שהם יודעים שלגישותיהם של אולמרט, פרס, לבני, ברק, יוזמת ז'נבה ואחרים - אין רוב בציבור הישראלי. וכדי שלא להצטייר כעוד קבוצת דברנים שאינה מחדשת דבר ואינה מקדמת דבר, אבל היא נמנית על שכבת הידענים, הם מדברים "ג'נרליטיס". האם יתכן לגבי אחדים מהם זהו כרטיס כניסה לפוליטיקה, שכל תכליתה להעסיקם בתפקיד בכיר לאחר שפרשו מהשרות והטלפון כבר אינו מצלצל בכל שעות היום והלילה? ואולי זו תוצאת התסכול הטיפוסי למי שהם "לשעברים"? יש שאלות פתוחות רבות ואי-בהירויות רבות סביב המחזה המביש שהביא בפנינו יוצר הסרט "שומרי הסף", בהשתתפותם האדיבה והתמוהה של ששת פרשי האפוקליפסה שלנו.
למשל, שאלת ההגינות שבהופעתם. שהרי ראשי השב"כ, עם כל הכבוד, אינם חכמי מדינה, אלא מומחי ביטחון שוטף. את מעמדם הציבורי קבלו בזכות העובדה שמונו ע"י חכמי המדינה הנבחרים לתפקיד ראש השב"כ. האם הם מערערים תוך כדי המעשה המביש גם על שיקול הדעת של מי שבחר בהם ומינה אותם לתפקיד, או שהם מסייגים את הביקורת רק לתחומים שבהם אין הם מוגדרים כמומחים; תמהני.
בראשית הדברים משתבחים הדוברים בדמוקרטיה הישראלית, וקושרים כתרים לעובדה שהותר להם להופיע במחזה המביש של הסרט ללא ההתערבות המקובלת במקרים דומים בדמוקרטיות אחרות, בריאות יותר בנפשן. אינני שותף לשיפוט זה שלהם. הייתי מעדיף גם אצלנו את הגישות המקובלות בארה"ב, בריטניה, צרפת ומקומות אחרים. לדעתי, אין ספק שדבריהם, במיוחד באוירה הקיימת כיום בעולם, גרמו ויגרמו נזק לא מבוטל לישראל במאבק על תדמיתה ועל דעת הקהל העולמית.
איזה היגיון של ביטחון לאומי מוביל אותם לתרום למאמץ האנטי-ישראלי של הערבים, האנטי-ציונים, והנאצים, הפועלים כיום באינטנסיביות רבה נגד מדינת ישראל בנסיונות לחסלה, לשלול את לגיטימיותה או לאלצה למהלכים המנוגדים לדעת ציבור אזרחיה ולהכרעותיו הדמוקרטיות. האם חכמי מדינה אלה אינם מבינים שדמוקרטיה היא לא רק הזכות לדבר, אלא לא פחות מכך גם הנכונות לקבל הכרעות דמוקרטיות ולהשלים עימן, גם כשאינן נוחות?!
אומץ הלב הציבורי שלהם, גם הוא סופג מהלומה לא מבוטלת בהופעתם המבישה במסגרת הסרט. עתה, משכבודם במקומו מונח ואינה נשקפת להם סכנה לאובדן סיכויי קידום ו/או תנאי פרישה מפולפלים, וכאשר הם מודעים לחולשת הממשל בישראל ואוזלת ידו בכל הנוגע לפעילות מקומית המחבלת במדיניות הממשלה הנבחרת, הם עוזרים עוז ויוצאים להציג עמדות שנויות במחלוקת. הדברים הנשמעים מפיהם נשמעים גם מפי אלפי אזרחים שאינם ראשי שב"כ לשעבר, חלקם אנשים בעלי עבר ביטחוני מכובד וחלקם חסרי כל הבנה ביטחונית ומדינית מקצועית. כאשר הדוברים אינם עוסקים בתחומי מומחיותם, מהו הערך המוסף האמיתי של דבריהם כאזרחים לעומת אזרחים אחרים? האם הם סומכים על הילת הגיבורים שבצילה הם חוסים, שתעניק לדבריהם מעמד ומשקל שאין הם ראויים לו? האם זהו היושר האינטלקטואלי שבו הם מכבדים את ציבור המאזינים להם, או שסתם החליטו לקעקע את מעמדו ותדמיתו של ראש שב"כ בישראל?
הסרט "שומרי הסף" הוא ההיפך הגמור ממה שהוא מתימר להיות. הוא אינו שופך אור חדש ותובנות חדשות על-אף אחת מבעיות הביטחון הלאומי היסודיות של מדינת ישראל. הוא אינו מחזק את תדמיתה ומעמדה של המדינה, ואינו מוסיף דבר למעמדו ולתדמיתו של ראש שב"כ בישראל, לאחר שמתברר שהנושא בתואר זה אינו בהכרח מי שאנו חושבים שהוא. הם אינם מציעים פתרונות יצירתיים ואינם משכנעים שהם מבינים את מציאות חיינו טוב יותר מרוב אזרחיה של מדינת ישראל. ניתן היה לצפות שאנשים שעוסקים לעיתים קרובות ובמשך שנים רבות במשחקי מוחות עם יריבים ואויבים, יהיו יותר מתוחכמים ויותר אחראים, ולא יבחרו לתרום לפגיעה במדינה ולקעקוע השלטון הנבחר בישראל בתואנות שוא מגוחכות, כמעשה ילדים מתוסכלים.
