מקובל לחשוב כי האירועים שהובילו לחורבן בית המקדש החלו בי"ז בתמוז של אותה שנה והסתיימו בחורבנו בתשעה באב. ובכן, אם לדייק מבחינה היסטורית ההתקפה הרומאית על ירושלים חודשה כבר בסביבות פסח, ומלחמות האחים בירושלים התנהלו כבר שנים לפני כן. בנוסף, בית המקדש השני חרב ביום עשרה באב, אבל מאחר שבית המקדש הראשון חרב ביום שבעה באב (עיין ספר מלכים ב כה ח), קבעה מסורת חז"ל את יום האבל ביניהם בתשעה באב.
עוד מקובל לחשוב כי שנאת חינם היא שגרמה לחורבן בית המקדש. כראיה מביאים את הסיפור על קמצא ובר-קמצא. הסיפור אינו אלא אגדה המופיעה לראשונה במסכת גיטין שחוברה בבבל רק במאה השלישית. ולמרות זאת, שנאת חינם רבה הייתה גם הייתה, אבל אין דרך להוכיח כי אם לא הייתה שנאת חינם, היה ניתן לעמוד בפני הגייסות הרומאים ולנצחם.
אבל אלו אינן הבעיות העקרוניות בהבנת האירועים שהובילו לחורבן ולגלות. הסיפור המלא לא החל במרד הגדול, והטעויות שהובילו לחורבן כללו עוד כמה טעויות לא פחות עקרוניות מלבד שנאת חינם גרידא.
הגאולה הבלתי-מספקת
כמו בכל נפילה של עם או ארגון, את מקורות הדעיכה יש לחפש ברגעי השיא. לגבי יהודה בימי בית שני, אין ספק כי תקופת השיא הייתה בימי החשמונאים. אומנם הגאולה החלה בשיבת ציון (שהייתה מאוד לא מלאה) בימיהם של מלכי פרס כורש ודריווש, אבל הייתה זו גאולה מוגבלת. לא רק משום שחלק גדול מהעם עדיין נותר בגלות, אלא משום שהשלטון ביהודה היה נתון כל אותה העת בידי אימפריות זרות, וגורל העם היה נתון לגחמותיו של שליט האימפריה השלטת באותה רגע. כפי שמסופר במגילת אסתר, ברצותו מעלה השליט לגדולה את המן ומחמיר את הגזירות, וברצותו מעלה לגדולה את מרדכי היהודי ומקל את הגזירות.
כך הגיע המצב לידי כך שבימי אנטיוכוס אפיפנס היו הגזירות כאלו, שהביאו את מתתיהו החשמונאי להרים את נס המרד. הגאולה לא הגיעה בחטף, היו גם כישלונות ונסיגות על הדרך, אבל היו גם ניסים. לא כפי שתואר באגדה על פח השמן, שנוצרה כ-240 שנה מאוחר יותר בסכוליון למגילת תענית. אלא ניסים שנעשים כדרך הטבע, פשוט על-ידי ניצחונות נועזים של מעטים מול רבים, ותחבולות בשדה הקרב והדיפלומטיה.
אלא שהיו אנשים שהישועה הזו לא נראתה להם. ליבם היה גס בכך שהישועה לא הגיעה מידי משיח מבית דויד, ושלא נעשו מעשי קסמים. אלה היו הקיצוניים שבין ה"פרושים".
בימי יונתן בנו של מתתיהו ואחיו של יהודה המכבי (או המקבי - שמו אינו מופיע במקורות היהודיים, ולכן איננו יודעים לבטח כיצד לכתוב אותו), החלה התנועה הזו להיווצר. היא החלה לתת את אותותיה בימיו של בן אחיו - יוחנן הורקנוס הראשון. אז החלה יהודה להיות עצמאית לחלוטין מבחינה מדינית ואף החלה להרחיב את גבולה.
התקרית הראשונה אירעה כאשר השנאה לבית חשמונאי העבירה על דעתו את אחד הפרושים הידועים ששמו היה אלעזר והוא נכשל בעבירה של לשון הרע כלפי יוחנן, כאשר טען שהוא בן שבויה, ולכן פסול מכהונה בתפקיד הכוהן הגדול. זו לא תהיה הפעם האחרונה בסיפורנו שלשון הרע משחקת תפקיד הרסני.
אלעזר נשפט בפני חבר היהודים - הגוף שלימים נקרא ביוונית סנהדרין, וחבריו היו ברובם פרושים, ונמצא אשם, אך נגזר עליו עונש כאילו הוציא דיבה על איש מן הישוב, ולא על יוחנן שהיה גם הכוהן הגדול וגם ראש חבר היהודים.
יוחנן ראה בכך קריאת תיגר על הנהגתו, והעתיק את תמיכתו, שהייתה נתונה עד אז לפרושים אל הצדוקים. כך החל הקרע בעם.
החמצה היסטורית
הפרושים, שראו שמשיח בן-דויד ממאן לבוא בדרך של נס שלא כדרך הטבע, למרות שבפועל כל סממני הגאולה האחרים כבר הופיעו, החליטו שהסיבה לכך נובעת מכך שהעם אינו ממלא בדבקות מספקת את כל המצוות, והחלו להחמיר בקיום המצוות. החמרות כאלה ממשיכות לאפיין את היהדות האורתודוקסית מאז ועד היום, וכרגיל תמיד נוהגים לפי המחמיר יותר, לפי הפתגם - אם לא יועיל גם לא יזיק.
כיום כידוע, הכשרות היא הנושא החביב על המחמירים, באותה תקופה היה זה נושא הטהרה. אחד החידושים שהנהיגו הפרושים ברוח זו היה ניסוך מים על המזבח.
נושא זה גרם לעימות גלוי בין בנו של יוחנן הורקנוס הראשון, ששמו היה שוב יונתן, אבל הוא ידוע יותר בכינוי אלכסנדר ינאי. הוא היה ככל הנראה הראשון מבית חשמונאי שנטל לעצמו בגלוי את התואר 'מלך'.
העימות פרץ במה שהיום ניתן היה לכנות "מחאה חברתית אלימה" בעקבות טכס הקרבת הקורבנות בחג הסוכות. אלכסנדר ינאי דיכא את המהומה ביד קשה. אך לא היה בכך די.
בימי אלכסנדר ינאי הורחבה הממלכה לגבולות הרחבים ביותר מאז מלכות שלמה. ינאי כמו אביו חייב את העמים הנכבשים להתגייר או להסתלק מארץ היהודים. אלכסנדר ינאי גם דאג להעשיר את כלכלת הממלכה שלו, ובנוסף לכיבוש ערי נמל והפיכתם לציר מסחר שהעשיר את הארץ, הוא שאף גם להשתלט על דרכי המסחר של הנבטים. אבל הצלחות אלו היו כנראה לצנינים בעיני הפרושים הקנאים.
בעקבות קרב אחד בו נכשל ינאי במלחמתו בעבדת הראשון מלך הנבטים, ניצלו הקנאים הפרושים את ההזדמנות והחלו במרד גלוי. במשך 6 שנים נאלץ ינאי להילחם בבני עמו. מספר פעמים הוא ניסה להשלים עם יריביו, אבל הם לא הסתפקו בפחות ממותו. דבר שהוא כמובן לא יכול היה להסכים לו.
עד כדי כך העבירה אותם השנאה על דעתם, שהפרושים הקנאים אף הזעיקו לעזרתם את דימיטריוס השלישי, כלומר שיסו בצאצא של מתתיהו החשמונאי את אחד מיורשיו של אנטיוכוס אפיפנס, והסכימו לשעבד לו בתמורה את ממלכת יהודה כולה, כפי שהיה לפני מרד החשמונאים.
מפני בוגדים אלה שאותם כינה "צבועים" ש"מבקשים שכר כפנחס" הזהיר אלכסנדר ינאי את אשתו - שלומציון, שמלכה אחריו.
בסופו של דבר הביס אלכסנדר ינאי את יריביו, אולם ניצחון זה עלה בהחלשה צבאית וכלכלית של האומה. חולשה שנוצלה עד תום על-ידי האויבים סביב כדי לנגוס שטחים ולפגוע בריבונות היהודית.
אילו ניתן לינאי לרכז את כל כוחו רק כלפי האויבים מבחוץ, לא מן הנמנע שהוא היה משתלט לא רק על שטחי הנבטים, ועל כל ערי החוף מצור וצידון עד אשקלון, אלא קרוב לוודאי גם היה משעבד את הממלכה הסלוקית הקורסת (אזור סוריה), וכך הייתה ממלכת יהודה הופכת לאימפריה שוות עוצמה לרומי, וההיסטוריה האנושית הייתה משתנה מן הקצה אל הקצה.
מדחי אל דחי
אבל בכך עוד לא גדשה סאת המשגים הגורליים. המשגים הגורליים מכולם אירעו בתקופת בניו של אלכסנדר ינאי. הורקנוס השני ואחיו אריסטובלוס השני נאבקו ביניהם על השלטון, וזה כבר משגה גורלי. אלא שהמאבק ביניהם הסתיים יחסית מהר - תוך שלושה חודשים, ועל כס המלוכה והכהונה הגדולה ישב אריסטובלוס השני, כאשר אחיו חתם עמו על הסכם שלום וזכה בכבוד ובנכסים חשובים.
אריסטובלוס השני חשב לתומו שמכאן ואילך הוא יוכל להמשיך בדרכו של אביו להרחיב את הגבולות ולחזק את הכלכלה של יהודה. אך בירושלים ישב באותה עת איש מזימות בשם אטיפטר, שהיה ממוצא אדומי. אביו אנטיפס היה נציב באדום עוד בימי אלכסנדר ינאי ושלומציון. הוא היה זה שהתגייר. בנו לימים היה הורדוס.
בתככים כזבים ואיומים הצליח אנטיפטר להפחיד את הורקנוס השני מפני אחיו, וגרם לו שיברח ללא כל סיבה אמתית לבקש מקלט אצל אויבה של יהודה - חרתת מלך הנבטים בפטרה. שם הוא כרת ברית עם חרתת, ובתמורה להבטחה להשיב לו 12 ערים שכבש ממנו אביו- אלכסנדר ינאי, הגיע חרתת עם צבא עצום כדי לכבוש את ירושלים, כאשר משתפי הפעולה עם הורקנוס פותחים בפניו את הדרך ללא קרב. אריסטובלוס השני ונאמניו התבצרו בהר הבית.
באותה עת, וללא כל קשר התנהל מסעו הצבאי של המצביא הרומי פומפיוס. פומפיוס יצא מרומא למטרה אחת - להילחם בשודדי-הים שהטרידו מאוד את הרומאים. לאחר הצלחתו המרובה במלחמה עם שודדי-הים התפנה פומפיוס לנצל את ההזדמנות ולהשתלט על כמה מאויבי רומי האחרים במזרח, שממילא קרסו והתפוררו. אלה כללו את מתרדת הפרתי מלך פונטוס (שברח) ואת טיגרניס מלך ארמניה (שנכנע ברצון).
לאחר הניצחון עליהם התפנה פומפיוס גם לנצל את מצבה הירוד של סוריה ולהשתלט עליה בשיטה הרומית הידועה של "הפרד ומשול". בסוריה הוא חשק בין היתר בשל עושרה הרב. כך הוא תכנן לחזור לרומי במצעד ניצחון מפואר כשהוא עתיר הון.
יהודה לא הייתה כלל בתוכניותיו המקוריות, ואילו הייתה יהודה באותה עת ממלכה מאוחדת ואיתנה, שנכונה להיאבק על חירותה, הוא לא היה מעלה כלל על דעתו לפלוש אליה. לרוע המזל לא זה היה המצב.
כדי לממש את זממו בסוריה הוא שלח אליה את אחד ממפקדיו - סקוורוס. סקוורוס ניחן בחוש עסקי, וכששמע בהזדמנות זו גם על המצב ביהודה, הבין את הפוטנציאל לעשות רווחים. הוא הגיע לאזור יהודה ומיד קיבל בקשות סיוע מכל אחד מהאחים. הוא כמובן דרש לכך תמורה בכסף מלא.
מאחר שאריסטובלוס השני הציע לו סכום כסף רב יותר, התערב סקוורוס לטובתו, ושלח הוראה לחרתת מלך הנבטים להסיר את המצור מעל הר הבית, אחרת יחשב לאויב של רומי. חרתת עשה חשבון שיש לו צרות משלו, והוא אינו זקוק לרומאים בתור אויב נוסף, ומיד הסיר את המצור וחזר עם צבאו ועם חייליו של הורקנוס לפטרה, כשצבאו של אריסטובלוס מזנב בו.
המפלה המלאה והסופית
אלא שבכך לא הסתיים הסיפור. כאשר הגיע פומפיוס בעצמו לדמשק, התייצבה בפניו משלחת בראשותם של הורקנוס ואנטיפטר ומשלחת בראשותו של אריסטובלוס, כדי לבקש שיכריע ביניהם. אריסטובלוס הביא לפומפיוס מתנה יקרת ערך מזהב, והיה משוכנע כי בכך יבטיח לעצמו את תמיכת רומי בהמשך מלכותו.
גם אז לא תכנן עדיין פומפיוס להשתלט על יהודה. ראשית, משום שהוא לא שיער כמה קל יהיה לו הדבר, ושנית, משום שהוא לא התכוון לחזור על הטעות של חרתת ולבזבז את כוחם של גייסותיו לטובתו של אחד מהטוענים לכתר יהודה.
אלא שהורקנוס ויועצו אנטיפטר העלילו על אריסטובלוס שהוא עסק בשוד-ים. הנה כיצד לשון הרע שבה ומכה. כך גרמו לפומפיוס לגלות עניין ביהודה. הטיפול בשודדי-הים הרי היה היעד המקורי שאישר לו הסנט הרומי. הורקנוס ואנטיפטר ידעו זאת היטב.
אבל לפומפיוס הייתה עדיין דילמה קשה, מצד אחד אריסטובלוס שברור שהוא המתאים ביותר מבחינת כישוריו לתפקיד המלך, אבל לא צפוי שינהג כעבד נרצע לרומי. מן הצד השני הורקנוס שהיה ברור שהוא לא יוצלח, אבל רצוי יותר כעבד לרומי.
את הדילמה פתרה לו משלחת שלישית שהגיעה אליו. היו אלה שוב הפרושים הקיצוניים שבאו וביקשו ממנו לבטל לחלוטין את החירות המדינית ואת המלוכה (שלה הם סברו ראוי רק משיח מזרע דויד). משלחת זו הציגה את עצמה כנציגי "העם". כך הבין פומפיוס כי לא צפויה התנגדות לכיבוש הארץ ולשעבודה לאחר מכן.
לאחר כמה תרגילי הסחה בהם העלים פומפיוס מאריסטובלוס את החלטתו, מצאו את עצמם נאמני אריסטובלוס מבוצרים בהר הבית תחת המצור של הרומאים. לאחר שלושה חודשי מצור שבהם נלחמו אנשי אריסטובלוס בחירוף נפש (אבל לא כל-כך בשבתות...) הצליחו הרומאים להבקיע את החומה ולכבוש את הר הבית בסתיו שנת 63 לפני-הספירה, ככל הנראה ביום הכיפורים.
הטבח בהר הבית היה נורא, לרבות ילדים, זקנים וכוהנים שאף בעת הטבח לא חדלו מהקטרת קטורת, העלאת קורבנות וניסוך נסכים. פומפיוס ואנשיו נכנסו לקודש הקודשים - מקום אליו אפילו הכהן הגדול נכנס רק ביום כיפור.
בית המקדש אומנם לא חרב באותו יום, ואת עבודת האלוהים החזירו אנשי הורקנוס לקדמותה לאחר צאתם של הרומאים, אבל יהודה הפכה לפרובינציה מדרגה שניה כפופה לנציב סוריה. פומפיוס קרע ממנה את כל כיבושי אלכסנדר ינאי, ובראשם כמובן את ערי הנמל, אשר לפי דיבתו של הורקנוס שימשו את אריסטובלוס לשוד-ימי. כך נפגעה כלכלת יהודה, וזאת בנוסף לעול המסים הכבד שהטילה עליה רומי.
הורקנוס זכה אומנם להיות הכוהן הגדול, אך בפועל הוא היה בובה הנשלטת על-ידי אנטיפטר, שחרש מזימות להעברת השלטון לצאצאיו. מזימות שכידוע צלחו כשהורדוס נתמנה למלך ואסל מטעם הרומאים.
מאותו יום ואילך היהודים היו נתונים לגחמותיהם של השליטים הרומאים. חלקם הקלו וחלקם החמירו. העם הצטער צער מר על נפילתו של בית חשמונאי, ומספר פעמים נעשו ניסיונות למרוד ולהחזיר את המצב לקדמותו, אך ללא הועיל. חורבן בית המקדש שאירע רק בשנת 70 לספירה היה רק עניין של זמן. הוא היה בלתי נמנע.
אז מה הלקחים?
קשה בכלל להתחיל למנות את כל הלקחים שניתן ללמוד מהתרחשות זו. הלקח הראשי הוא כוחנו באחדותנו, ולשם כך יש תמיד להתאחד סביב ההנהגה שקיימת גם אם היא לא לגמרי לטעמנו.
ומבחינת השאיפות הדתיות,
יש לשאת על כפיים ולהוקיר את הגאולה בכל דרך שבה היא ניתנת לנו. גם הרמב"ם כבר פסק כי לא תהיה גאולה בדרך שנוגדת את חוקי הטבע. וזרע בית דויד לצערנו נכחד. למעשה גם באותו דור ידעו הפרושים כי לא ייתכן אחרת. כיצד יודעים? ובכן כזכור באותה תקופה היה יהודי אחד שטען שהוא המשיח מבית דויד, ולכאורה חולל נסים ונפלאות כמו הפיכת מים ליין, ריפוי חולים והליכה על המים. הוא אף טען שבואו נעשה בנס - לידת בתולין. אך הפרושים, ובצדק, התייחסו לכל זאת כהבלים.
הניסיון לערב גורמים זרים בהכרעות מדיניות גם היא תופעה שחוזרת בימינו אנו. כדאי שנלמד מההתרחשויות ההיסטוריות הנ"ל כי כל הסתמכות על גורמים זרים כדי להתערב במחלוקות פנימיות סופה חורבן. החלטה "גרועה" שמתקבלת באופן עצמאי עדיפה על החלטה "טובה" המתקבלת תוך השפעה זרה, או בעצת "ידידים", שבפועל יש להם אינטרסים משלהם.
לקח חשוב גם לחיי היומיום וגם למישור הלאומי הוא -
היזהרו בלשון הרע, במיוחד בכל הקשור לעלילות כנגד ההנהגה.
ועוד תובנה כללית יותר -
ההיסטוריה היהודית מלאה לקחים חשובים. אם רק היו מלמדים אותנו אותה כראוי בבתי הספר היינו כולנו יוצאים נשכרים.