להורה ששוכח את הילד שלו במכונית וגורם למותו, אין מחילה. ההורה גם לא מעוניין בה. הוא מעדיף לקבור את עצמו במקום את הילד שלו. זו דרכו של עולם. ילדים אמורים לקבור את הוריהם ולא להפך. כאשר זה קורה להורה שהתרשל בשמירה ובהשגחה על ילדיו וגרם למותם בנסיבות שיכלו להימנע בקלות, זהו העונש החמור ביותר שמוטל עליו . אין צורך בחקירה פלילית, בהעמדה לדין, בהרשעה ובגזר דין שישלח את ההורה הרשלן לשנים רבות בבית הסוהר.
בתקופה האחרונה התרבו הדיווחים על ילדים שנשכחו במכונית של ההורים ונחנקו למוות בחום של 50 מעלות. ההורים שכחו אותם, לא בבית, במכונית שלהם. כאילו מדובר בכבל מאריך, במטען של סמרט פון או בתיק רחצה. איך זה יכול להיות. לאן הגענו. הילדים הפכו למובן מאליו. הם בסדר עדיפות משני וזניח. הם עוד מטלה ברשימת מטלות יומית: השכמה, הלבשה, האכלה ופיזור בהסעות לבית הספר, לקייטנות, לחברים, לסבא ולסבתא.
מפריטים את האחריות במקום להציע פיתוח אפליקציות ואביזרים טכנולוגיים חכמים, שיחליפו את ההורים בהשגחה על ילדיהם, עדיף להורים, שאסון דומה טרם פקד אותם, לבדוק את התנהלותם כלפי ילדיהם ביושר ובאומץ לב. הטכנולוגיה משרתת בעיקר את מפתחיה ומשחררת את ההורים מאחריות טבעית ומתבקשת. זו הסיבה לביקוש הגובר למצלמות בגני ילדים שמחוברות און ליין למחשב האישי ולסמרט פון של ההורים, לאביזרים ששולחים הודעות למכשיר הטלפון החכם כאשר ילד נשכח במכונית, לעלוקות שמתחברות לטלפון הנייד של הילד ומדווחות להורים על מיקומו בכל נקודת זמן.
הורים מפריטים את אחריותם וחובתם הבסיסית לשמור על הילדים, באמצעות אפליקציות חכמות שמותקנות על הטלפונים החכמים. אם האפליקציה תזייף ולא תעשה את עבודתה השמרטפית כמצופה ממנה, את מי יאשימו ההורים את עצמם או את מפתח האפליקציה.
הורה ששוכח את הילד שלו במכונית ולא משנה אם הילד מת או ניצל, הוא תוצר של התנהגות טיפוסית שכמוה אנו פוגשים ברחובות העיר, בתחבורה הציבורית, בגן המשחקים, בחוף הים ובסופרמרקט. הנה כמה דוגמאות מהחיים שהייתי עד להם והרתיחו אותי כהורה. בכולם, מככב כמובן הסמרט פון, שחדר לנו בעוצמה לחיים, השתלט עליהם, הפך לעוד איבר חיוני מגופנו שכל פגיעה בו עלולה לשבש את תפקודנו כהורים, שלעיתים מעדיפים לענות להודעת SMS לא חשובה במקום להתייחס לילדים.
בביקור האחרון במוזיאון ישראל לרגל תערוכת צילום, אחת האימהות ישבה על אחד הספסלים. חלצה שד והניקה את התינוק. תוך כדי הנקתו שלפה כמובן את מכשיר הטלפון, והתחילה לסמס. הילד פיספס את הפיטמה. האם לא שמה לב כמובן. הבכי שלו לא הפסיק את העיסוק בטלפון. הפיטמה נדחפה אוטומטית לפיו של הילד מבלי להעיף מבט לעברו. כך זה נמשך עד שנגמר החלב. הסמרט פון קיבל יחס מחבק, אוהב וחם הרבה יותר מהתינוק.
לפני מספר ימים עלה נוסע עם ילד כבן 3 שנים למונית שירות בקו 4 בתל אביב. ההורה היה שקוע כמובן בשיחת טלפון קולנית עם מקום עבודתו. הילד נדחף למושב האחורי. האב התיישב בספסל קדמי והמשיך בשיחה מבלי להתייחס לבקשת הנהג לשלם עבור הנסיעה. הוא לא התכוון להתחמק מתשלום הוא לא שם לב שפונים אליו. כאשר הגיע למקום חפצו, ירד האב מבלי לשלם והילד נשכח במושב האחורי. הנהג לא שכח את התשלום שמגיע לו וקרא לעברו. אחד הנוסעים הזכיר לו: "אדוני, שכחת את הילד שלך".
בגן הציבורי הסמוך למקום מגורנו ילדים עולים על מתקנים ומשחקים להנאתם. אין כמעט הורים שצמודים לילדים שלהם ודוחפים אותם בנדנדה או גולשים יחד איתם במגלשה או בקרוסלה. ההורים יושבים על ספסל ומבטם תקוע בתוך מסך הסמרט פון. ילדים קוראים להורים לעזרה או סתם שיגלשו יחד איתם. ההורים לא שומעים. הם מרותקים לאפליקציה החדשה שהתקינו שגורמת להם להתפעם ולהתלהב. הילדים יכולים לחכות עד לגמר ההורדה של התוכנה החדשה. גם אם זוג הורים יוצאים לגינה עם הילדים הם לא מחלקים ביניהם את ההשגחה על הילדים. ההורים לא מדברים בינם לבין עצמם. אין שיח אמיתי, רק וירטואלי. ההורים מתכתבים בסמארטפון ולא מאפשרים לילדים להפריע את הדיאלוג הפורה והאגואיסטי.
באחת הריצות שלי על חוף הים בתל אביב הבחנתי בילד כבן שנתיים שנכנס למים. הוא היה לבד. לא מצאתי הורה בסביבתו. הים היה סוער באופן יחסי. אחד הגלים שטף את הילד והפיל אותו. רצתי אליו ומשכתי אותו מתוך המים אל החוף. שאלתי אותו היכן הוריו והוא הצביע על כיוון כללי. מצאנו את אמו משוחחת בטלפון שבכלל לא שמה לב שהילד נעלם לה.
אמא צעירה נכנסה לסופרמרקט השכונתי כאשר תינוקה נישא בתוך מנשא קדמי. האם שוחחה בטלפון באמצעות הרמקול החיצוני. השיחה המשיכה להתנהל כאשר האם אוספת את מוצריה לתוך עגלה. בהגיעה לקופה עמדתי לידה בתור. השיחה לא הופסקה. כל פעם שהתכופפה להוציא מוצר מהעגלה כדי להניחו על המסוע של הקופה הילד חטף מכה בראשו מהמסגרת של המסוע או מהעגלה. השיחה לא הופסקה כמובן. כולם עדים לה. הקצב היה איטי והתור התארך. הקופאית דחפה במקומה את המוצרים כדי לקצר את משך העמידה בתור. שאלתי את הקופאית לאחר לכתה של האם : "איך אפשר להתנהג ככה". תשובתה כבעלת ניסיון : "זה עוד כלום למה שאני רואה כל יום עם הטלפונים".
מדי בוקר אני נתקל בהורים שמרכיבים את הילדים שלהם על אופניים. מרבית ההורים מושיבים את הילדים בכיסא מיוחד. הבוקר תוך כדי ריצה בטיילת נתקלתי בהורה, שהושיב את הילד כבן שנתיים על הכיסא מקדימה שמיועד רק לרוכב המבוגר למרות שהיה מותקן כיסא לתינוק. תוך כדי רכיבה האב לגם מכוס קפה והטלפון צלצל. האב לא טרח לעצור בצד כדי לענות. הוא המשיך ברכיבה וענה לשיחה. לשתות קפה, לדבר בטלפון וגם להשגיח על ילד שיושב על מושב קדמי זה כבר יותר מדי. האב איבד שליטה. הילד נפל. קטנוע שעמד להיכנס למועדון הגלישה על הטיילת כמעט ודרס את שניהם.
זוהי דוגמית משלל דוגמאות מהחיים שאני ואחרים עדים להם ומצטמררים כל פעם מחדש. לא ברור לי כיצד הגענו לכזה מצב. איך יכולה טכנולוגיה חכמה להפוך אותנו להורים טיפשים וחסרי אחריות כלפי ילדנו. העניין הוא שזה גולש גם לנהיגה בכבישים. הורים שנזעקים לכל צלצול טלפון ללא דיחוי לעומת אדישותם לקריאות של ילדיהם, הם אותם הורים שבזמן נהיגה עם הילדים מסמסים, מורידים אפליקציות וגולשים באינטרנט. לפי נתוני משטרת ישראל אלו ההורים שמעורבים הכי הרבה בתאונות עם נפגעים.
הורים וירטואלים מה עוד צריך לקרות כדי שאנו ההורים נפסיק להיות הורים וירטואליים ונחזור לקרקע המציאות שלפני עידן הסמרט פון. לא המשטרה, לא הפרקליטות ולא המדינה על מוסדותיה השונים יעשו את העבודה במקומנו. זה התפקיד שלנו. אין לנו תחליף. לא אפליקציה ולא מצלמה משוכללת. די לתירוצים המביכים לאחר מות הילדים שלנו: "נרדמתי, לא שמתי לב, יש לי לחץ בעבודה, דעתי הוסחה"
ברור לי שזה לא הסוף ועוד נכונו לנו טרגדיות. את הערכתי הפסימית אני שואב מתגובה אופיינית של הורה שהשאיר את הילד שלו ברכב בעודו פורק את תכולתה לרגל מעבר לדירתו החדשה הסמוכה לזו של בני בן ה-25. זה קרה השבוע באחד הימים החמים בקיבוץ בצפון. בדרכו לדירתו נתקל בני ברכב סגור בתוכו יושב תינוק בתוך מנשא ללא מבוגר נוסף. מבלי להסס, בני הוציא את הילד מהמכונית, הרים אותו על ידיו והחל בחיפושים אחר הוריו.
כעבור דקות הגיע האב והתרעם על העובדה שבני הוציא את בנו מהמכונית הקודחת מחום. "איך אתה עושה דבר כזה " שאל בני, "הדיווחים בתקשורת על ילדים מתים במכונית של ההורים לא מפחידים אותך". "זה לא עניינך ואל תתערב, השארתי אותו לכמה דקות בלבד", התריס האב.
כמה חבל על הילדים שיש להם כאלה הורים.
