בתשעה באב, מכל הימים, התפרסם כי צאצאיו של טיטוס דופקים בשער. הם רוצים לעשות את מעשה אביהם, להיכנס בין החרכים ולהפיל באמצעותם את ריבונות היהודים. מסופר כי גם בימי המרד הגדול, נלחמו היהודים אלו באלו, דבקים בצדקת דרכם, איש באמונתו חי, ואת המאבקים הללו ניצל טיטוס לטובתו.
והנה האיחוד האירופי בא, ורוצה שישראל תחתום על הסכמים שיבדילו בין המתנחלים ובין שאר יושבי הארץ. בהסכמים שונים הנחתמים בין ישראל למדינות האיחוד לא ייכלל אף גורם שנמצא בצד השני של הקו הירוק.
אפשר להאשים שוב, ובמידה לא מבוטלת של צדק את ארגוני השמאל שממומנים על-ידי אותו איחוד, שמפיצים את דיבתנו ברבים ומציגים את הכיבוש הישראלי כבלתי מוסרי מכל, או את הארגונים הפוסט-ציוניים שלוקחים את זה צעד קדימה ומערערים על הלגיטימיות של מדינת ישראל באופן קיומי. אפשר גם לדבר על הצביעות האירופית, על כך שהיא נהגה בחוסר מוסריות, ואפילו אפשר להרחיק ולומר שאם היינו משתמשים בשיטות אותן יישמו האירופים לאורך השנים, כנראה שהבעיה הפלשתינית הייתה קטנה יותר, אם היא בכלל הייתה קיימת. אפשר להפנות אצבע מאשימה, ולהמשיך במשחק המטופש של "מי אשם שאין שלום", אבל כמו האימרה השחוקה - כשאתה מפנה אצבע מאשימה אחת, אתה מפנה שלוש אליך.
אחרי 46 שנים של שהות בשטחים, הגיע הזמן להחליט: הלנו או לצרינו. לא הפולנים ולא הגרמנים יעשו את הסלקציה. כדרכם של האירופים, שלא אוהבים להתלכלך, הם דורשים מן היהודי שיקבור את בני ביתו. חתימה של ישראל על הסכמים שמבדילים בין אלו שגרים מעבר לקו הירוק תגרום לכך שהקפאת הבנייה שנתניהו הסכים לה תהפוך להקפאת חיים ממש. מנגד, אי-חתימה, תגרום לכך שישראל כולה תשלם מחיר כבד, שעלולה לפגוע במשק נואשות.
שתי אפשרויות בלבד החרם האירופי על ההתנחלויות מבהיר כי יש כאן רק שתי אפשרויות: או הכרה בהתנחלויות כחלק מישראל על כל ההשלכות המשתמעות מכך, או הליכה אל פתרון שתי המדינות. אחרי 46 שנות כיבוש (ואני מתכוון לכך גם במובן התנ"כי וגם במובן המודרני), החבל מתהדק על צווארה של ישראל.
הריבונות הישראלית החלה להתערער רגע אחרי שהיא הגיעה למלוא עוזה, עם הניצחון המדהים במלחמת ששת הימים. מ"אין עם פלשתיני" של
גולדה מאיר, הגענו להכרה של נתניהו בזכותם המלאה של הפלשתינים למדינה. מרגע שהמדינה הערבית קיבלה הכרה - המו"מ הסתיים. התוצאות ברורות. זה כבר לא משנה אם נתניהו מאמין לאבו מאזן, זה גם לא משנה אם אבו מאזן באמת רוצה שלום, או רוצה להמשיך בקו הלחץ הבינלאומי (זה הקו שהוא רוצה). ועכשיו, אחרי אקרובטיקה פוליטית מדהימה, נגמר לנתניהו החבל, האיחוד האירופי דורש ממנו: תחליט.
תחליט איך אתה רואה את המדינה הזאת בעוד עשור, איפה יעבור הגבול המזרחי של ישראל, ומי יעמוד מעברו השני. תחליט מה אתה עושה עם שבע מאות אלף ישראלים ומה אתה עושה עם שני מיליון פלשתינים. האיחוד האירופי לא חייב להכיר בהתנחלויות, הן לא שלו גם ככה, אבל אנחנו כן. אנחנו חייבים להכיר בכך שההתנחלויות הן שלנו, ואנחנו, ולא אף אחד אחר, צריך להחליט מה אנחנו עושים איתן. עברו מזמן ימי פרובינקיית יהודה, אנחנו כבר לא חיים בפלשתינה, אנחנו חיים במדינת ישראל.
