לפני זמן מה שמעתי ברדיו מראיינת שהכריזה "אני יהודיה נהדרת למרות שאני לא שומרת שבת". לא נפלתי מן הכיסא, כי לדאבוני הורגלתי לשמוע הצהרות בומבסטיות מסוג זה בתקשורת הישראלית. אדרבא, אני זוכר בדיון אחר ברדיו, ששמעתי מראיינת אחרת מטיחה בפני רב מסוים משהו לא פחות מדהים: "אני יהודיה לא פחות טובה ממך למרות שאני לא שומרת מצוות".
ביטויים מסוג זה אמורים לזעזע את האזרח הממוצע בארץ הקודש. אך משום מה הורגלנו להם וחושינו הוכהו מלהגיב בתדהמה או בזעם. בכל זאת, לפני כ-200 שנה כמעט, אף יהודי לא היה מעיז להוציא מפיו הכרזות כאלו. ומדוע? מכיוון שאפילו אלה שלא שמרו מצוות, ידעו בליבם שהם לא בסדר, שהם חוטאים. היום המנטרה הפוסט מודרנית ששטפה את העולם היא - אני אעשה מה שנראה כטוב בעיני ועדיין אהיה טוב. ולכן נשאלת השאלה: מה קרה לעולמנו?
הקב"ה ידע את לב האדם מהאדם הראשון ועד האחרון, ולכן הוא ציוונו בפרשת 'ואתחנן' - "וְעָשִׂיתָ הַיָשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח). הבה נתבונן בציווי הגדול הזה ביתר עומק כדי להפיק ממנו את מסריו הגדולים. ראשית, הדגש הוא על העשייה - "ועשית" ולא "ולמדת". לימוד תורה הוא אכן מצווה גדולה מאוד, אך בסופו של דבר הוא אמצעי לדבר הגדול עוד יותר - קיום התורה.
ומדוע ציוונו ה' לעשות גם את הישר וגם את הטוב בעיניו? האם אין כאן כפילות מיותרת? ראשית, ברור שלא, כי אנו יוצאים מהנחה יסודית שלכל מילה ולכל אות בתורה יש משמעות ומטרה נצחית. לעומק העניין, לעניות דעתי, ב"ישר" הכוונה היא לדרכים שאותן אנו בוחרים כדי להגיע למטרות הטובות. אסור לנו לסמן מטרות טובות ולהסכים להגשימן בדרכים לא ישרות - בשקר, בכזב וב"קומבינות" מבוטלות. זו הדרך שבחרה האיסלאם שמצהירה שמותר לעשות דברים רעים ביותר אם עשייתם מובילה למטרה טובה. הנצרות בחרה בדרך ההפוכה בצורה אבסולוטית - אין ללכת בדרך הלא ישרה - אין לשקר - אפילו אם על-ידי כך תציל חיי אדם.
לעומתם, למדנו אנו שהקב"ה שנתן לנו את תורתו הורנו לעשות את הישר והטוב - להשיג את המטרות הטובות בעיניו - בדרכים הישרות שהוא ציוונו בהן. ואם וכאשר יש התנגשות בין השגת המטרה הטובה בדרכים הישרות, עלינו להתבונן ברצונו של ה' ולנסות לדמיין מה הוא היה עושה בנסיבות שבהן אנו נמצאים. לכן, הקב"ה לא פסק אבסולוטית "לא תשקר" אלא צוונו: "מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות, כג, ז).
ומדוע? כי ישנן נסיבות, כמו שלום בית בין איש ואישתו, בין חתן וכלה שבהן אנו מצווים לשקר - ולומר, לדוגמא, לכלה לא נאה שהיא יפה מאוד. כך עשה הקב"ה עצמו כאשר הוא בישר לאברהם אבינו שאישתו אמרה שהיא זקנה מדי ללדת בן, כאשר היא למעשה אמרה שבעלה זקן מדי.
יש להודות שעשיית הטוב בעיני ה' הינה משימה כמעט בלתי אפשרית, כי כפי שאמר הנביא ישעיהו "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי" (ישעיהו נה, ח). אז כיצד נוכל להגיע ליעד האלוקי הזה - לדעת את הישר והטוב בעיני ה'? הדרך היחידה היא לימוד תורה - כי היא משקפת את מה שניתן לבעלי בשר ודם להשיג בהבנת מחשבותיו של בורא עולם. אם נלך בדרכיו בענווה ונטעה בשוגג, נקווה שהקב"ה יסלח לנו. לא כך המצב כאשר נלך נגד הוראותיו במזיד.
בימינו, אנו היוהרה שבאה בעקבות הישגיו הטכנולוגיים של האדם העלימה את הענווה כמעט לחלוטין. והראיה - אנשים מסוגלים לראות את התורה הקדושה שנתן לנו בורא כל היקום - זה שקבע את חוקי הטבע בנס, זה שנתן לנו את הבינה ואת הכוח לעשות חייל - כספר פרימיטיבי, חס וחלילה, שלא מחובר למציאות המודרנית.
לדוגמא, בעיניהם משכב זכר, שהקב"ה כינה כתועבה, הינה דרך חיים לגיטימית. נסיעה בשבת ואכילת חזיר גם הם לגיטימיים, כי התורה ניתנה בתקופה שבה הדלקת מדורה היה מעשה פיזי קשה, והחזירים אכלו מזון לא נקי, והיום כל זה אינו רלוונטי לחיים המודרניים. לסיכום, הגענו למצב שבו כל אדם עושה כמעט כל מה שנראה ישר וטוב בעיניו. חזרנו לתקופה שבה "איש כל הישר בעיניו יעשה".
מה שחסר לנו - לכולנו - היא מידת הענווה, והידיעה שהמציאות אינה כפי שהיא נראית לנו אלא כפי שהיא נראית לה'. כדי להבין את הרעיון הזה, הבה נתבונן בדוגמה הבאה. כאשר מדובר במרחקים של מאות קילומטרים, הגיאומטריה שהמציא אוקלידיס הינה די מדויקת, קרי המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות הינו הקו הישר שמחבר ביניהן. אך כפי שכל טייס יודע, מכיוון שכדור הארץ אינו שטוח אלא כדורי, המודל הרלוונטי והמציאותי הינו גיאומטריה כדורית שבו במרחקים טרנס-אוקיינוסים הדרך הקצרה בין שתי ערים אינה זו הנוצרה ביצירת קו ישר ביניהן. ואכן, כדי להגיע מאירופה לפיליפינים בדרך הקצרה ביותר, צריך לנסוע צפונה דרך אלסקה! זו הדרך הקצרה ביותר. כך גם כאשר אנו מנסים להגיע ממצב מוסרי א' למצב מוסרי ב' - הדרך הישרה והטובה אינה זו הנראית לנו, אלא זו שקבע הקב"ה.
