יצאנו מתקופת "שלשת השבועות" שבין צום י"ז בתמוז לבין יום תשעה באב, שבה מתחדדים הזכרונות מן העבר הרחוק על כיבוש העיר ירושלים וחורבן המקדש, גלות ושלטון זר. חיילי רומי הכניעו את העיר, וכעבור כ-60 שנה שוב התגברו על לוחמיו של בר-כוכבא ומתחם המקדש נחרש. בתקופה זו עולה כמובן רף התודעה בדבר המקדש והחורבן.
במשך אלפיים שנה זכרון המקדש לא נשכח ולא נזנח. יתר על כן: כאשר ב-1917 זכה הלורד רוטשילד לקבל מידי הלורד בלפור את ההכרזה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הרי שבאוזני "עמך ישראל" היו הדברים הד לדברי כורש (עזרא א:ג) : "... מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה", ובהמשך: "וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָם."
גם בדורות הבאים, בניין הבית מחדש נקבע כסמל לעצמאות ישראל. הספרות הרבנית וההלכתית קיבעה בתודעה מה שהוגדר כמנהגים של "זכר למקדש" שנועדו לשמר סמל זה. בשנת 364 לספירה החלו, באישור הקיסר יוליאן הכופר, לבנות מחדש את הבית, וכעבור 1500 שנה, כלל תיאודור הרצל בספרו "אלטנוילנד" תיאור של "בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פס; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב. ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים: זה בית המקדש" (ספר חמישי, I). בתקופת המנדט, מנעו הבריטים מן היהודים להתקרב להר הבית, בעוד שהערבים התבססו בחצר החראם ומשם יצאו למסעות רצחניים. היהודים נאלצו להסתפק בסמטת הכותל המערבי כשהם מחוסרי זכויות ומחוסרי מחיצות ושופרות.
בעקבות מלחמת ששת הימים שוב פרצה החוצה אותה שאיפה "לחדש ימינו כקדם", אבל "אפיק ההר" נחסם. ממשלות ישראל החליטו שיהודי לא יתפלל בהר הבית (ובמשך חודשים נאלצו יהודים אף לשלם, עד ששבתי בן-דב עתר לבג"ץ). זאת, למרות ההגנה על חופש הדת המעוגנת בחוק העונשין פרק ח' סימן ז' שהוא חוק "חילוני" לכאורה, ועל-אף מה שנאמר בחוק השמירה על המקומות הקדושים כי "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני...כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה...או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות". לכאורה, קיימת כאן סתירה שצפוי שכל שוחר זכויות אדם ליברלי יתקומם נגדה: על יהודים חל איסור לכבד בטקס דתי כלשהו את המקום המקודש להם ביותר מבחינה דתית. יתירה מכך, כל ההרכבים של שופטי הבג"ץ במשך ארבעה עשורים גיבו בפועל את הגישה שדווקא בגלל "רגישות" המקום, "מותר" לערבים לגרום פרובוקציות, לחולל מהומות ולהתנהג באלימות במטרה להצר את זכויותיהם של היהודים. מצב זה אינו רק מתסכל אבל גם מבלבל. למעשה, את קנאות המוסלמית "מבינים" ואף "סולחים" לה ובפועל - "מצדיקים" אותה.
לאחרונה, ידיעה שמדינת ישראל והוותיקן הגיעו להסכם היסטורי. הידיעה, המופיעה באתר הרשמי של מסדר הפנקיסטים, מבשרת כי "החדר העליון" במתחם הר ציון, הנחשב למקום קדוש נוצרי שבו על-פי אמונתם נערכה "הסעודה האחרונה" של ישו, שהייתה בעצם "סדר פסח", ייפתח לטקסי פולחן ולתפילות. כמו בהר הבית, הריבונות היא בידי ישראל והניהול יהיה הפעם של הפנקיסטים. ביתר חלקי המבנה, יהודים ילמדו ויתפללו כרגיל.
מתברר כי בהר ציון מסתדרות ביניהן שתי דתות, וגם במערת המכפלה בחברון מסתדרות ביניהן שתי דתות. לעומת זאת בהר הבית, היהודי הוא עדיין ה"אחר", והוא חי את החורבן. הממשלה נגדו, בית המשפט העליון אינו כל כך מסייע, אגודות להגנה על זכויות אדם אינן תומכות, העיתונות צובעת כל ניסיון לממש זכויות דתיות של יהודים בצבעים של קיצוניות, בעוד שהמוסלמים מבצעים פרובוקציות בדרישה שהיהודי יישאר למטה, בכותל, ו"ינמיך" את זהותו האישית, הדתית והלאומית.
נוכח מצב זה, ובנתוני התודעה הציבורית של אזרחי מדינת ישראל כפי שמעידות תוצאות הסקר של "מאגר מוחות" מן ה-11.7.2013, המהלך הנכון למימוש זכויותינו כיהודים בהר הבית מורכב משניים. האחד, כשמו כן הוא: ההר קודם לבית. יש להבטיח שההר פיזית יהיה שלנו, וזה כולל ארכיאולוגיה, נוכחות של סיורים וביקורים, לחץ על גורמי הביטחון, והשתדלות אצל הנבחרים והממונים בכנסת ובמוסדות השלטון. והשני, על משקל "ההתנחלות בלבבות", יש לפעול כדי לקרב את הר הבית לעם על כל רבדיו, בחינוך, בהסברה, בתוכניות הכשרה, ובדחיית התעמולה של "הכחשת ירושלים והמקדש" שמנהלות תנועות איסלאמיות קיצוניות.
