"הקמת מדינה ערבית נוספת בצד המערבי של הירדן, לצד ישראל - תנאי להסכם שלום או הסדר מדיני עם שכנינו - זהו אינטרס עליון של ישראל, אף יותר מהאינטרס הערבי, כדי להבטיח מדינה יהודית-דמוקרטית ולמנוע מדינה דו-לאומית בה ייווצר רוב ערבי תוך זמן קצר, דבר שיגרום או לאפרטהייד או לסוף הציונות וסוף השלטון היהודי בישראל" - משפט מוכר המורכב מצביר סיסמאות שכיחות שחוזרים עליהן עוד ועוד עד שהן הופכות בדעת הקהל למעין אמיתות, בעיקר ברחבי העולם. אכן, כשישראלים מעלים טיעונים הכורתים את הענף עליו הם יושבים, אי-אפשר לדרוש ממישהו בעולם לחשוב אחרת. אולם מי שבוחן לעומק משפט שגור זה הרווח מאוד בתקשורת הישראלית, יוכל למצוא את כשליו הבסיסיים.
קיים שלל ראיות ביטחוניות, דמוגרפיות וסטטיסטיות המפריכות את המשפט והסיסמאות דלעיל. נתונים סטטיסטיים מגלים כבר מזה עשרים שנה ויותר שמגמת המאזן הדמוגרפי בין הירדן לים משתפרת יותר ויותר לטובת היהודים, ילודה ערבית יורדת ויהודית עולה, יותר הגירה ערבית מכאן ועלייה יהודית לכאן, המיעוט הערבי יורד והרוב היהודי עולה - למרות כל התחזיות השחורות ההפוכות שמטיחים בנו מאז 1967. ויש גם הניסיון שפינוי יהודים מיישובים ושטחים גורם לנזק ביטחוני חמור, ללא שום יתרון מדיני. וקיימת השאלה הגדולה - כמה זמן יחזיקו מעמד הסכם שלום או הסדר מדיני בג'ונגל המזרח תיכוני. אבל כל אלה נקודות שוליות שאינן בלב העניין.
לב העניין הוא שגם אם ניכנע לגזענים הקיצוניים מימין ומשמאל, ונגרש את כל הערבים או את כל היהודים מיהודה ושומרון, עדיין נישאר עם מיעוט ערבי גדול במדינת ישראל, כפי שהבין זאב ז'בוטינסקי כבר לפני שמונים שנה וביטא במאמריו "על קיר הברזל" ו"המוסר של קיר הברזל".
הפתרון המתון והמאוזן שלו להסדר עם הערבים נכון גם לימינו, ונראה שיהיה נכון גם לעתיד לבוא.
"את הרחקתם של הערבים מארץ ישראל", מצהיר ז'בוטינסקי, "אני חושב לבלתי מתקבלת על הדעת בהחלט: תמיד יישארו בה שני עמים ותמיד יישאר בארץ ציבור ערבי גדול; ואם לציבור זה יבואו אי פעם ימים רעים - כל הארץ תישא בעול הסבל".
לפיכך, קובע הוא - "מצבם האיתן של הערבים במובן הפוליטי, הכלכלי והתרבותי יישאר לנצח נצחים התנאי העיקרי למצבם הבריא והאיתן של כל התושבים בארץ ישראל כולה"...
אולם, מדגיש ז'בוטנסקי, למצבם האיתן של התושבים הערבים בארץ ישראל אפשר יהיה לדאוג רק לאחר שיהיה ברור שהם התייאשו סופית מיכולתם לגרש את היהודים וישלימו, גם אם בעל כורחם ושלא מרצון, עם הריבונות היהודית בארץ ישראל.
רק לאחר שתובטח השלמה והכרה ערבית כזו, אומר ז'בוטינסקי, ניתן יהיה להעניק שיוויון זכויות גמור של שני הלאומים, של שתי הלשונות ושל כל הדתות, למעט זכות העלייה החופשית שתינתן רק ליהודים; אולם השלטון העצמי הלאומי של כל אחד מהלאומים בענייני קהילות, חינוך, תרבות ונציגות פוליטית, חייב להשתכלל במידה הרחבה והמלאה ביותר. ליהודים ולערבים תהיה הכרה כגופי-ציבור אוטונומיים, בעלי מעמד שווה לפי החוק, כולל בענייני דת ומעמד אישי, חינוך על כל שלביו, סיוע ממלכתי לכל סוגיו.
והוא מצהיר: "אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי זכויות זה ולעולם לא נעשה ניסיון לגרש מישהו".
ההסכם שמציע ז'בוטינסקי לחתום עם הערבים, לאחר שישלימו עם הריבונות היהודית על הארץ, מהווה למעשה "מדינה אחת לשני עמים" או בלשון אחרת - מדינה דו-לאומית, כאותו הסדר שהגה מנחם בגין בזמנו: אוטונומיה לאוכלוסיה, לא לשטחים. בתנאים אלה מציע ז'בוטינסקי להעניק לכל אחד משני הלאומים את הזכות לבחור לעצמו "אסיפה לאומית", פרלמנט לאומי, שיהיה זכאי לנהל את העניינים האוטונומיים של אותו לאום. את ענייני החוץ והביטחון תנהל ממשלה מרכזית שראשה יהיה יהודי, ולערבי יוצע לכהן כסגן ראש הממשלה.
כך תובטח מדינה דו-לאומית שהיא גם יהודית ודמוקרטית למהדרין. מה שחסר לנו היום כדי להגיע לכך היא אחדות סביב לב המטרה, נחישות וסבלנות.
