בימים האחרונים קיבלנו הוכחה נוספת לכך שמדינת ישראל אינה מחמיצה הזדמנות לירות לעצמה ולאזרחיה כדור ברגל, בלב( ולפעמים אף בראש). ההוכחה באה בדמות חידוש המשא-ומתן עם הרשות ובשחרור מחבלים כמחווה לרצון טוב לקראת המשא-ומתן.
במאמר זה אציג את הבעייתיות של צעדים מסוכנים אלו.
המתנות האדומות מדם ראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו החליט לשחרר מחבלים-רוצחים לחופשי בתור מתנה לרשות הערבית, מתנה שאמורה להתניע את המשא-ומתן.
ישנן מספר בעיות עם המתנה הזאת:
פגיעה במשפחות השכול משפחות השכול, המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל עד היום יכלו להתנחם בעובדה שהמרצח של יקיריהם יושב בכלא ואיננו יכול לפגוע עוד באף אחד, שהוא משלם(בצורה מסוימת-על העונש הקל בפעם אחרת) את המחיר לפשעיו- אז זהו שלא, לא עוד- מעכשיו משפחות השכול יצטרכו לדעת שהמחבל שלקח להם את היקירים משוחרר, חופשי, מאושר ויכול להמשיך ולעשות את מה שעשה להם גם לאחרים, שהוא אינו משלם את המחיר על מה שעשה- למעשה מדינת ישראל, יורקת על המשפחות.
פגיעה ב(לגיטימציה של) כוחות הביטחון השחרור העתידי הוא יריקה בכוחות הביטחון אשר עושים ימים כלילות בכדי להגן על המדינה וזאת בשל שתי דברים עיקריים:
- למעשה, המדינה מוכנה לשחרר מחבלים אשר רצחו אנשי כוחות ביטחון: חיילים ושוטרי מג"ב-המדינה מוציאה לחופשי את הרוצחים השפלים ביותר שפגעו באנשים שסך הכל ניסו להגן עליה.
- הסיבה השנייה שהשחרור הוא יריקה בכוחות הביטחון היא שכוחות הביטחון: בין אם זה השב"כ, הצבא או המשטרה עשו ועושים מאמצים רבים בכדי מצד אחד למנוע פיגועים ומצד שני לתפוס את האחראים לפיגועים- האם העבודה הזאת של כוחות הביטחון שנעשית תוך כדי סיכון חיים נעשית לשווא? לפי התנהגות המדינה ככל הנראה התשובה לשאלה זו ברורה והיא כן.
מה אזרח צריך לחשוב לעצמו לפני שהוא מתגייס לאחד ממנגנוני הביטחון? מה חייל או איש כוחות הביטחון צריך לחשוב לפני שהוא יוצא למבצע לתפיסת מפגע? האם הוא צריך לחשוב שהוא עושה את הדבר הנכון גם אם זה מסכן אותו, שכן- הוא מגן על המדינה שלו? או שאולי לחלופין הוא צריך לחשוב שעבודות נעשית לשווא, שהוא סתם מסכן את עצמו- שכן, ממילא אותו מחבל ישוחרר בסופו של דבר?
פגיעה בלגיטימציה של מערכת החוק מערכת החוק במדינת ישראל רופסת ממילא(מסיבות כאלו ואחרות) אך כעת המערכת מקבלת עוד מכה, מכה מצד המדינה. שחרור המחבלים למעשה מוכיח מעל לכל ספק שאין ערך לחוק בישראל, שאין ערך לפסיקה בישראל-שכן, מחבלים שנידונו למאסר, משוחררים לא בגלל שתקופת העונש תמה אלא בגלל שמדינת ישראל החליטה לתת מתנות, כנראה שהערך של החוק ושל פסיקות במדינת ישראל שואף ל-0.
איתות לטרור מדינת ישראל מאותת לטרור שזה בסדר, זה בסדר לרצוח יהודים, זה בסדר לפגע בהם, זה בסדר להשאיר משפחות שכולות: אלמנות ויתומים, זה בסדר לגדוע למישהו את החיים וגם אם זה לא בסדר, אז זה לא משנה שכן- הטרור יכול לפגע חופשי ביהודים ובמקסימום אנשיו יכנסו לכלא(מלון חמישה כוכבים), ילמדו קצת ובשלב מסוים ישוחררו כמחווה כזאת או אחרת, כמתנה לחג כזה או אחר או כשיגעון של מנהיג.
מתן בלי משא אותי תמיד לימדו שבמשא-ומתן, שתי הצדדים נאלצים לשאת ולתת ולא רק צד אחד, יותר מזה, שלמשא-ומתן נכנסים ללא תנאים או מחוות מוקדמות אלא בידיים חשופות וריקות ובמהלך המשא-ומתן מחליטים מה כל צדד ייתן ומה הוא יקבל בתמורה. אחרת, למה צריך משא-ומתן? המצב שקורה היום הוא אבסורד, שכן- בכדי להיכנס למשא-ומתן אנחנו נותנים- שכן, אנחנו משחקים בקלפים מראש(קלפים לא לגיטימיים ממילא).
סכנת המשא-ומתן עצם הכניסה למשא-ומתן היא מסוכנת מכמה סיבות: היא מסוכנת כי אנחנו בעצם מוכנים לשאת ולתת על ארצנו ועל מולדתנו, על שטח שכל כך הרבה זמן לקח לנו לחזור אליו, כל כך הרבה זמן ודם.
היא מסוכנת כי עננה אפלה מרחפת מעל כ-700 אלף איש(לערך), עננה של חוסר וודאות בנוגע לעתידם.
היא מסוכנת בעיקר בגלל שלא משנה אם המשא-ומתן הזה יצלח או לא- נקודת המוצא של המשא-ומתן הבאה תהיה נקודת הסוף של המשא-ומתן הזה, בדיוק כפי שנקודת ההתחלה מבחינת הערבים תהיה עכשיו הצעתו של אולמרט, אנחנו מעלים אותם על העץ גבוה יותר ויותר.
הדרך היחידה להוריד אותם מהעץ היא לא על-ידי משא-ומתן כזה או אחר (גם אם נניח לרגע שהוא מדומה) אלא על-ידי צינון יחסים מלא מכיוון ישראל וזאת עד שהם יתכננו למשא-ומתן ועד שהם יתכננו לנסות ולשנות ולבוא לקרתנו- הרדיפה שלנו אחריהם רק מראה על חולשה שלנו, ההסכמה שלנו לשחרור מחבלים כטרום משא-ומתן(וגם בכללי) רק מראה לצד השני חולשה וברגע שהצד השני רואה את החולשה- התיאבון שלו גדל בהתאם.
ויתורים אסורים - אסטרטגית, אידאולוגיה וליברליות כרגע מרחפת עננה כבדה מעל אזור יהודה ושומרון ותושבי האזור, עננה של חוסר וודאות נורא - ישנם רבים שחוששים מהנורא ביותר, מנסיגה/ בריחה מלאה לכיוון הקו הירוק, מוויתור מלא על השטח.
במידה והחזון הנורא הזה אכן התממש זאת תהיה בכייה לדורות, הסיוט מ"גוש קטיף" יחזור אך שבעתיים קשה יותר.
הטעות האסטרטגית נסיגה מלאה הינה טעות אסטרטגית-ביטחונית מהמעלה הראשונה. אזור יהודה ושומרון ממוקם במרכז המדינה והינו הררי, במידה והשטח יינתן לערבים- הם יוכלו ביתר קלות לפגע בנו, הם יוכלו לפגע בכל נקודה ונקודה במפת מדינת ישראל. הם יזכו ליתרון הגובה-"הרואה ואינו נראה".
בנוסף, נסיגה מלאה מהשטח תאפשר להם להבריח נשק מהגבולות הננטשים, תאפשר להם להתחמש בכל טוב (כל נשק צבאי-אפשרי) ולבנות לעצמם צבא לכל דבר.
במידה ואכן הסיוט הזה יתגשם - לא ירחק היום שכוחות הביטחון יאלצו לראות ולהילחם מול צבא לכל דבר שמשקיף על כל המדינה ממרכזה.
הטעות האידאולוגית מעבר לפן הביטחוני חשוב לזכור שזאת היא המולדת של עמנו, מולדת שהוכרה על-ידי כל העולם ואף בהחלטותיו ניתנה לנו בכדי שנוכל לחזור ולהקים בה את ביתנו( החלטת חבר הלאומים כדוגמה להכרת העולם). אסור לעם לוותר על מולדתו, עם שמוותר על עברו(מולדתו) בסופו של דבר גם יוותר על עתידו.
הטעות הליברלית טעות נוספת, היא הטעות הליברלית - אנחנו כמדינה אשר מנסה להעלות את הרעיון הליברלי בראש מעיינה, את רעיון זכויות הפרט על ראש מעיינה עלולים לאבד את כל זה פעם נוספת.
טיהור האזור מהמתיישבים היהודים יהווה פגיעה קשה מאוד בזכויות המתיישבים, פגיעה בזכויות הפרט: בזכות החיים, זכות הקניין וזכות החירות בכך שיפגעו בבית שהם בנו שם ממיטב כספם, שיפגעו בחייהם (שכן, הם יצטרכו לבנות את חייהם מ-0) ויפגעו בחירותם (שכן, יפנו אותם משם כנגד רצונם).
