הפיצוץ הצפוי משיחות השלום

בתרגיל מבריק וראוי לציון הצליח מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, להחזיר את בנימין נתניהו ואת אבו-מאזן לשולחן הדיונים, אחרי קיפאון של יותר משלוש שנים ביניהם. מה שלא עלה בידיהם של ברק אובמה והילרי קלינטון - עלה בידיו של דיפלומט עקשן, ששבר את הקרח רק משום שדרש לעמוד על שלו. אז שאפו, באמת, לאשף הדיפלומטי על שלא הוריד לרגע את רגלו מן הגז ועל שלא היסס לשים את המוניטין שלו על כף המאזניים. למי ששכח - ראוי להזכיר בהקשר זה את תרגילי החמקמקות החוזרים ונשנים של בנימין נתניהו, שבסתר-ליבו לא שש לחזור לשיחות, שממילא אמורות היו, מבחינתו, להניב רק פירות-באושים. יש להניח, אומנם, שבשלב ראשוני יתנהלו השיחות על מי-מנוחות. הפלשתינים והישראלים יעשו, קרוב לוודאי, כל שלאל-ידם כדי שלא לגרום לקרע ביניהם. עם זאת, הסצנריו הצפוי בשלב השני הוא פיצוץ ודאי מצד ישראל על-רקע ויתורים כואבים מצידה. מניצוץ ללהבה שחרור-אסירים, למשל, עם דם על הידיים, יהיה מן הסתם רק ניצוץ, שיבעיר במועד מאוחר יותר להבה אדירה. זה יהיה כרוך בעימות ודאי עם משפחות שכולות, שלא יסכינו לרגע לגזירה הקשה - מה שיגרור אחריו תמיכה גורפת של מפלגות הימין הקיצוני - בהן "ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי". אבל הפיצוץ הגדול באמת צפוי בשלב השלישי לשיחות. הכרזה על שתי מדינות לשני עמים, כפי שקובע מתווה השיחות, תגרום לקרע פוליטי גלוי. סביר להניח שהאגף הימני של הכנסת, שהוא כיום דומיננטי מאוד, לא ישלים עם רוע הגזירה ויפרוש מן הקואליציה. במקרה שכזה יש, אומנם, לבנימין נתניהו רוח גבית מצד מפלגות העבודה ומרץ, שיסייעו לו למלא את מקומו של הימין הפורש, מבלי להזיק יתר על המידה למערך הקואליציוני. אלא שהשלב השלישי הוא הקריטי: בשלב הזה, הסופי בשיחות, יגיע רגע האמת הגדול: ישראל תידרש בו לחזור לגבולות 67' - מצב שספק אם יזכה לתמיכה מינימלית. התוצאה תהיה אחת מן השתיים: או שהשיחות ישובו למבוי הסתום שלהן ולא יניבו פירות כלשהם, או שהגזירה תיכפה על ישראל בדרך של סנקציות קשות, שעוד לא ידעה כמותן.