במו עינינו ראינו בפרק (ל"ט) הקודם כיצד הצופה יורה בפראות לעצמו ברגל... מי שעוד ספק בליבו אם הצופה גרם לעצמו נכות ואיך נולדה מהורה כזה "מציאות כה מוגבלת" - שיעיין נא בתמונה שהתורה מתחה בשנית ובמיוחד ל
כבוד הספקן שלנו כדלקמן:
ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן. ברצוני לפתוח את הפרק מ' בשאלה הזו: מה ההבדל בין צופה בודד לצופה עם מרכבה בדמות יצור? אני חושב שאנו בשלב שמאפשר כבר לענות על השאלה הזאת. וכפי שאנו יודעים, צופה, כל צופה- יונק את תמונות החומר במרחב מתוך סדרות סדרות של תמונות דוממות ונבדלות, כאשר כל תמונה ותמונה מתוך הסדרה ניתנת ליניקה פעם אחת ויחידה אך לא לתמיד. כלומר ולאחר שהצופה ינק את התמונה- היא נעלמת כליל ממרחבו כי הוא יונק במקומה תמונה אחרת, וכן הלאה.
למעשה, גם צופה ללא מרכבה וללא גוף- יונק את סדרות החומר באותה הדרך, תמונה תמונה דוממת ונבדלת מהסדרה שלפניו, אולם אין הוא מסוגל לפענח את פשר הסדרה שמאופיינת בהבדל הקל של תמונותיה, פשוט אין לו מנגנון זיכרון בשביל לקשר את התמונות שחלפו ונעלמו מלפניו עם התמונות החדשות שהוא יונק, או אם תרצה- אין לו קופסה שיפקיד בה את העתק התמונות שהוא ינק ע"מ לחברן עם יתר התמונות ולפענח את מלוא הסדרה. כל מה שהוא צריך הוא קופסה, פשוט קופסה, ובימינו קוראים לזאת שבב של תאי-זיכרון (chip).
זאת הסיבה היחידה ואין זולתה שבגינה יונק הצופה את סדרות החומר של גופו, בדמות היצורים המשמשים לו כשבב-זיכרון לפענח דרכו את סדרות החומר הצפופות לפניו במרחב. אם כן הצופה היה צריך ללכת ישר אל שבב הזיכרון הגדול מכולם, הוא הגוף האנושי- המעבד בעל מעגל תאי הזיכרון הגדול מכל יתר היצורים; ומדוע איפוא הלך לחד-תאי ואף לרב תאיים שהמעבד שלהם אינו בשיאו ובלשון המעטה.
התורה עונה על השאלה הזאת בפתח התמונה המקיפה של היום השישי, ולמעשה אותה הדינמיקה המשמשת אותנו בשביל לכוון את "רצוננו" על-מנת ללכת לסדרה זו ולא לאחרת - היא הדינמיקה המשמשת את הצופים למיניהם שמחפשים לפענח את פשר הסדרות אשר יונקים.
הרצון האנושי שלנו, הוא הצופה בכבודו ובעצמו שיכול לנטוש בכל רגע נתון את המסלול הנוכחי שמוביל לכתובת מסויימת- היינו את התמונה הראשונה בסדרה העדכנית שהוא יונק, ולעבור אל מסלול אחר שגם הוא מוביל לכתובת מסוימת, היינו לעבור לתמונה הראשונה בסדרה אחרת שגם היא מובילה לכתובת מסוימת. אם-כן מי שמכוון את המעברים שלנו מכאן ולכאן הוא הרצון- היינו הצופה, הוא האביזר שקוראים לו "רצון" ואין באמתחתו מאומה זולת רצון. ההבדל היחיד איפוא בין רצון לרצון הוא במעבד שנמצא בשימוש הרצון. לכן רצונות האדם באים לידי ביטוי באופן מתוחכם יותר מאשר רצונות החיה, כי הצופה שבגוף האדם משתמש במעבד משוכלל ובעל קיבולת גדולה של תאי-זיכרון. הצופה הוא אותו הצופה, אך לאחד יש טיוטא ולשני למבורגיני.
וגם הצופה נעדר רכב וגוף משום מותג - צופה הוא ומייצג את מהות הרצון. רצונו הגולמי הוא לצפות ביקום, לדהור ביקום, לשעוט ביקום, לצרוך את היקום החומרי. הוא לא יודע את מה לצרוך ובמה לצפות כי רק התמונה הראשונה של הסדרה שמתביית עליה נגלית אליו, אבל זה לא ימנע ממנו להביע את רצונו: לצפות, לצרוך, לדהור, לשעוט, להגיע אל שיא השיאים... כלומר מהותו כהיא זו היא "הרצון" משולח הרסן והבלתי מוגבל. נלכה אל הים... התורה קראה לצופה הגולמי "אלהים" אבל קראה לרצון הגולמי שלו "נפש"- מהפועל המוכר והמודרני לנפוש; רצון הצופה הגולמי הוא לנפוש:
תוצא הארץ נפש... זו אימרת הצופה הראשונה שפותחת את תמונת המציאות הרחבה ביותר של היום השישי. זו בעצם אימרת הצופה באשר הוא, היא האימרה המיידית ברגע פגישתו עם סדרות החומר. זו בעצם מהותו, מהות הרצון.
וגם הצופה הגולמי ללא רכב משום מותג רוצה לנפוש/ רוצה נפש, אבל מהותו היא מהות ורצונו הוא רצון, לכן ברגע פגישתו עם החומר ומכוח "רצונו הטבעי"- אם תרצה מכוח "מהותו", הוא מתמקם על סדרת החומר הגולמית ביותר שעונה על מהות רצונו הטבעי. מאותה סיבה גם הצופה בעל המעמד הגבוה ביותר- מתמקם על סדרות החומר של הגוף האנושי ויונקן, היינו מכוח הרצון גרידא.
ובכן, סדרת החומר הגולמית ביותר שצופה חסר רכב מתמקם עליה היא סדרת החד-תאי. אינני שולל קיום סדרה יותר גולמית או יותר בסיסית מסדרת החד-תאי, ואם ישנה כזאת אזי הצופה חסר הכל ילך ויתמקם ראשונה עליה, זאת כי רצונו מסתכם בקופסת זיכרון שבעזרתה יפענח את סדרת החומר הבסיסית ביותר ויצרך אותה. רצונו, היינו, בשביב הבסיסי ביותר בעל תא אחד של זיכרון.
וכאמור הסדרה הבסיסית שהתמקם עליה, נקרא לה החד-תאי, הינה סדרה חומרית לכל דבר ועיקר שסדורות בה תמונות חומריות, כתמונות החומריות הסדורות בסדרה של סלע או של כיסא, הן הן התמונות התלת ממדיות הדבוקות אחת בשניה והצופה יונק אותן אחת לאחת, כאשר התמונה הראשונה שמתמקם עליה ויונק אותה- נעלמת עם יניקתו ומפנה מקום לשניה שבאה אחריה בסדרה שגם אותה יונק, וכן על זה הדרך לאורך כל הסדרה. כלומר וכאשר התמקם הצופה הגולמי שלנו על התמונה הראשונה, הוא לא ידע עדיין איזו תמונה תבוא אחריה כי פשוט אינו רואה אותה, אולם הוא ידע מהו רצונו וכיוון אותו על-פי התמונה הראשונה שנחת עליה, ועל כן התמונה הראשונה תמשיך לחבור אל צירוף הסדרה החומרית שתענה על רצונו המדויק, וזאת על-פי התכונה שמאפיינת את שלל סדרות החומר ביקום ושקראנו לה "השינוי הקל" או "השינוי האיטי"- והתורה קראה לה "יהוה": י - הוה, יהא ההווה, יתעתד ההווה, ימשיך ההווה - אותו הצופה רצה - ויתקיים. התמונה- כל תמונה שהצופה יונק אותה בסדרה תהיה חופפת לתמונה הבאה אחריה, באופן שהשינוי שמקורו בהבדלים הקלים של תמונות הסדרה- יזוהה ע"י הצופה כתופעה של שינוי לפרקים; מעת לעת.
אם כן, הצופה הגולמי שלנו שהתמקם על התמונה הראשונה וינק אותה, ולמעשה התמונה הראשונה הזו היא שתקבע את אופיין של יתר התמונות שבסדרה, וזאת, שוב, על-פי תכונת החומר המנחה "יהוה": ימשיך ההווה ויתקיים- אך בשינוי קל שיזוהה רק לפרקים. באופן הזה איפוא, הצופה הגולמי שלנו מרכיב את מרכבתו הראשונה ועושה אותה ע"פ מידותיו - היא מרכבת החד-תאי, זאת כי המרכבה שיתחיל לינוק אותה מעכשיו מתאימה היא למידותיו המדויקות, היינו מתאימה למהותו, לרצונו, כאשר כל תמונה ותמונה מתוך הסדרה שעתיד לינוק- תישא את תכונותיו שהוטמעו כבר בתמונה הראשונה שנחת עליה, וע"פ הכלל המנחה "יהוה" - אותן התכונות ימשיכו ויתקיימו גם ביתר התמונות, ובראש התכונות יעמוד רצונו המקורי "לצפות" בשבב של תא-זיכרון (chip).
אם כן גם שבב הזיכרון הזה ימשיך ויתווה את מאפייני התמונה השנייה שהצופה עומד לינוק מתוך הסדרה. או במילים אחרות, כל מערכת הזיכרון תועתק במלואה גם אל התמונה השניה בסדרה, ואם יתווסף משהו לקובץ הזיכרון - הוא יעודכן ויועתק אף הוא אל התמונה השלישית והרביעית בסדרה... כלומר סדרות החומר שהצופה יונק נושאות בכל תמונה ותמונה שלהן גם את מאפייני הצופה שנקראים על ידינו די.אנ.איי או צופן-גנטי, וגם את תאי הזיכרון של שלל מסעותיו במרחב, והכוונה ליתר התמונות הנבדלות הסדורות ליד סדרות החומר של גופו שגם אותן הוא יונק ומפענח- היינו מחבר בין האחת לשניה בעזרת שבב הזכרון של גופו.
ואומנם כל צירופי הסדרות נמצאים במרחב, אחרת אף אחד מהצופים לא יכל להוציא את רצונו לפועל, אולם מי שקובע והלכה למעשה את מהות הסדרות, טיבן, טבען, צבען, אורכן, רוחבן, אופיין - הוא הצופה בעצמו ואין זולתו, כי הרי כל תמונה ותמונה בכל סדרה שיונק- תעיד ותצביע עליו ואף תישא את מאפייניו וגם את תאי הזיכרון שלו. ושוב, הדרך בה קובע הצופה את מהות הסדרות שבוחר בהן, הן של מרכבתו והן של סדרות אחרות, היא על-ידי נטישתו לתמונה העכשווית שיונק- לטובת תמונה ראשונה שעומדת בראש סדרה אחרת. פשוט הוא מסיט את רצונו מתמונה לתמונה ובאופן הזה קובע איזו סדרה יינק; זו אם תרצה- תכלית הבחירה החופשית הידועה. וכאמור הדינמיקה "יהוה" תבטיח לצופה באשר הוא שגם הסדרה שעבר אליה תמשיך לבטא את רצונותיו, ומיקומו בסדרה השניה יעבור בשלום; או אם תרצה - יועתק בשלום.
אם כן, לכל סדרה אליה "עובר" הצופה, הן של מרכבתו והן של סדרה שאינה קשורה במרכבתו, ובראש כל סדרה וסדרה הניצב עליה- הוא יכול להכריז בקול רם וצלול: לילד הזה פיללתי; את הילד הזה ביקשתי, אלה הם מידותיו וערכיו ע"פ תוכניות המתאר המשקפות את מהותי ונותנות ביטוי מדויק לרצוני. אפשר להגיד איפוא שכל סדרה בה בוחר ואותה יונק, הן של מרכבתו והן אחרת- היא מעשה ידיו. הסדרות שהצופה יונק אותן בפועל-מבטאות את עשייתו.
ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן. את כל הסיבוב עשיתי בשביל לנקוב בנוסחה הזו: כל סדרה חומרית אליה עובר הצופה ויונקה בפועל-מבטאת את עשייתו. והכוונה לא רק לסדרות החומר של מרכבת הצופה כמו של החד-תאי או של הנמלה, אלא לכל סדרה וסדרה שהצופה מדלג אליה לעמוד בראשה. כל הסדרות אליהן עובר הצופה מייצגות את מהותו בפועל ונותנות ביטוי מדויק לרצונו, ומן הדין לקרוא להן פרי מעשה ידיו. בפרק (מ"א) נבחן את נוסחת העשייה.
