לפני כמה שבועות (בפרשות מטות ומסעי) הזכרנו את יצר ההרס שמניע אומות (מערביות) להתנהל בדרך שסופה אובדן. האמת היא שההגדרה הנכונה היא לא יצר הרס אלא יצר התאבדות; כך ביחסן של אותן מדינות להשתלטות האיסלאם בארצותיהן וכך גם ביחס לחוקים החדשים המכירים בנישואין חד-מיניים. התעלמותן ממטרתם המוצהרת של המוסלמים, להשליט בכל העולם את חוקי האיסלאם, די בה כדי להביא לכליונם; ועיגון נישואין חד-מיניים בחוק, זה אומר ויתור על ערך הריבוי הטבעי, על מצוות "
פרו ורבו ומלאו את
הארץ". ושתי תנועות אלו משלימות זו את זו, כי ויתור על ריבוי טבעי של המערביים ביחד עם ריבוי טבעי מוגבר של הערבים בארצות המערביות, פירושו השתלטות מוסלמית בתוך כמה דורות בלי מלחמה.
אבל לא הם העניין שלנו, אנחנו העניין שלנו. הם אומנם מעניקים לערבים המהגרים זכויות בהתאם לכללי הדמוקרטיה ובכך מעניקים להם את הכלים להשתלט בהדרגה על כל מערכות החיים, אבל אנחנו - אנחנו מכירים בזכויות לאומיות שלהם על הארץ שלנו ובכך מחלישים את עצמנו ומעניקים להם את הכוח ואת הזכות לפעול בכל הדרכים לחיסול היישות המדינית שלנו. אומנם נכון שאנחנו מדברים על חלקים בלבד מהארץ והם אכן מוכנים להתפשר ולקבל את אותם חלקים, אבל כשלב בלבד לקראת היעד הסופי של השתלטות על כל הארץ. והם הרי מעולם לא הסתירו זאת, רק שאנחנו העדפנו ומעדיפים שלא לראות ולא לשמוע. ואגב, לגמרי לא ברור לי כיצד אפשר לשוחח עם מי שמעלה על נס את ה"שאהידים" שזכו למעמד הנכסף הזה בזכות העובדה שרצחו יהודים, וגם ממשיך לחנך את ילדיו על האידיאל של רצח יהודים.
אז אם אצל האירופאים זה יכול להיות תהליך של דורות עד שהערבים יהיו רוב בארצות שאימצו לעצמם וישליטו שם את חוקי האיסלאם, אצלנו זה יקח הרבה פחות זמן כי אנחנו מסייעים להם נגד עצמנו. והפלא הוא שאצלנו לא מבינים מדוע האירופאים מטילים עלינו חרם; לו הייתי אירופאי, הייתי תוהה מה עושה מדינה מערבית מן השורה בלב אזור המאוכלס ערבים. גם הייתי פוזל לכיוון המצביעים הערבים והשמאלנים שלי בבחירות ומנסה ליזום מהלכים שיגבירו את שביעות רצונם ממני, בתקווה לקבל מהם עוד כמה קולות. ואולי כבונוס גם אזכה לשקט בבית; כשיראו שאני בצד של הפלשתינים נגד הציונים, זה ירגיע אותם ולא יהיו אלימים בדרכם להשתלט על המדינה שלי.
עד כאן זה נשמע מאוד לא נעים, אבל לעניות דעתי המציאות נעימה עוד פחות. כי נתוני הפתיחה שלנו במה שמכונה משא-ומתן עם הפלשתינים, מעולם לא היו גרועים יותר. וזה רק טבעי כאשר מעולם לא התנהל משא-ומתן באמת אלא אך ורק מתן ומתן. והרי מי שנותן פעם אחת, בין אם כתוצאה מכניעה ללחץ חיצוני ובין אם מתוך אשליה כי בכך יביא שלום או לפחות קץ לסכסוך, לעולם יידרש לתת עוד ועוד. ואחרי שנותנים פעם פעמיים ושלוש, כבר אי-אפשר לעצור, שלא יאשימו אותנו בכישלון התהליך. לא מזמן "חגגנו" את תשעה באב והיו שהזכירו את הסיפור על אודות קמצא ובר קמצא; הזכירו את המשך הסיפור על אודות אותם חכמים שנצמדו לדקדוקי ההלכה בנוגע לקרבן ששלח השליט הרומאי ובכך חיזקו אצלו את הסברה שהיהודים מרדו בו והוא עלה על ירושלים למלחמה.
ומה קורה אצלנו? הקבעונות החשיבתיים של אותם חכמים, שקדמו לחורבן ובסופו של דבר אולי גרמו לו, הם כאין לעומת הקבעונות החשיבתיים המניעים אותנו. שוב ושוב אנחנו נכנעים ללחצים חיצוניים לנהל משא-ומתן בתקווה שיפסיקו ללחוץ עלינו לוויתורים נוספים. אנחנו עוטפים זאת בתירוצים על אודות סכנה דמוגרפית ומתעלמים מההבטחה המפורשת בפרשת השבוע [דברים ז']: [כב] וְנָשַׁל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ--מְעַט מְעָט: (...). ומובן מדוע אנחנו מעדיפים שלא להסתמך על ההבטחות מלמעלה, כי הן מותנות: [יב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם (...)--על-פי פשט זהו תנאי; והתוצאה: וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. ובקלות אפשר לתרץ את ההתעלמות שלנו מההבטחה, חושבים שזה לא רלוונטי להיום ר"ל.
להשלים עם הקב"ה לא אחת עמדנו על כך שהקב"ה טורח שוב ושוב להציל אותנו מהשטויות שאנחנו עושים. לפעמים זה במניעה מראש של מהלך טיפשי ומסוכן, כמו מסירת הרי הגולן לסוריה, ולפעמים זה לאחר מעשה, כמו ב"שלום" עם מצרים ובכלל. כידוע, לא תמיד זה היה כך; בהיסטוריה הארוכה שלנו, הרבה פעמים הקב"ה הניח לנו לאכול את התבשילים שהקדחנו. אבל זכינו ובשנים האחרונות חל שינוי ואויבינו הם שאוכלים את התבשילים המוקדחים. בין אם אלה שהקדיחו בעצמם ובין אם אלה שאנחנו הקדחנו. איך אמרו כמה אנשים חכמים - אפשר לנהל אתם שיחות, בלאו הכי בסוף הם לא יסכימו. במחילה מכבודם, אפילו אם הם צודקים, זו אמירה לא כל כך חכמה. כי מה הרעיון לסמוך על הצד השני שיציל אותנו בסרבנותו? מדוע לא לעשות בעצמנו את הצעדים הנכונים?
ויש גם את אלה המשליכים יהבם על משאל עם, מניחים שתוצאותיו יתאימו לדעתם. ואני תוהה, מתי בפעם האחרונה קרה שהרוב צדק? הרי אם היו עורכים משאל עם בזמנו - ספק אם המדינה הייתה קמה, כי ככל הנראה לא היה בנמצא רוב שיתמוך בהקמתה מול הסכנות וכו'. מה עוד שהמצב הדמוגרפי היה הרבה יותר גרוע... הנה, בפרשת השבוע יש לנו דוגמה מצוינת לטיבה של הכרעת רוב העם; משה רבינו מזכיר לנו [פרק ט']: [ט] בַּעֲלֹתִי הָהָרָה, לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת ה', עִמָּכֶם; (...) [יא] וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן ה' אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים--לֻחוֹת הַבְּרִית. [יב] וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה. והרי אלה היו רוב מוחלט של העם.
אז מה הערך של משאל עם? וגם בהמשך, כידוע, לא היו רגועים במיוחד; רוב ככל העם נסחפו לכיוון שבא להם: [כב] וּבְתַבְעֵרָה, וּבְמַסָּה, וּבְקִבְרֹת, הַתַּאֲוָה--מַקְצִפִים הֱיִיתֶם, אֶת-ה'. מזכיר בקודים, אבל כולם ידעו באלו אירועים מדובר. [כג] וּבִשְׁלֹחַ ה' אֶתְכֶם, מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר, עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ. את הפסוק הזה הבאנו כדי להזכיר שהמאיסה בארץ אינה המצאה של הדור הזה וכמובן, גם בתחום הזה הרוב נסחף להתנגד לרעיון הכיבוש. ההבדל הוא שהם עדיין לא היו כאן אז אפשר להבין אותם יותר; או להפך, להם לא היה ממה לחשוש אבל לנו יש ניסיון די בעייתי עם הארץ הזאת. פנים לכאן ולכאן, אבל הסיכום של משה רבינו הוא: [כד] מַמְרִים הֱיִיתֶם, עִם-ה', מִיּוֹם, דַּעְתִּי אֶתְכֶם.
כמובן, למרות המצוטט לעיל, זה לא חייב להיות כך ומשה רבינו אומר לנו את זה בפירוש בפרשת השבוע. הרי לכך הוא מזכיר את אירועי העבר, כדי להורות לנו ממה להימנע ואיך כן להתנהג [פרק י']: [יב] וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה ה' אֱלֹקֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. [יג] לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת ה', וְאֶת-חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם--לְטוֹב, לָךְ. נכון שזה מאמץ ולא פשוט בכלל, כי זה לא בטבע האנושי להכפיף עצמו מרצון ליישות כלשהי. אבל במקום אחר משה רבינו מציע לנו את ההתבוננות שתביא אותנו להכפיף עצמנו לבורא יתברך מאהבה וברצון [פרק ל']: [כ] לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ--לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.
לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא חַיֶּיךָ, כשמכירים בכך שהבורא יתברך הוא המעניק לנו חיים, שהרי הוא מקור החיים לכל, אוהבים אותו כי אוהבים את חיינו. ויש גם בונוס; כשזוכים להגיע לאהבה הזאת, מובטח לנו: לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם. בלי שום הפרעות משום גורם, כי כולם יתבטלו מאליהם. וזה בדיוק מה שמבטיח לנו ישעיהו הנביא בהפטרת השבת [פרק מ"ט]: [כב] כֹּה-אָמַר אֲ-דֹנָי אלקים, הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל-גּוֹיִם יָדִי, וְאֶל-עַמִּים, אָרִים נִסִּי; וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, וּבְנֹתַיִךְ עַל-כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. [כג] וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ, וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ--אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ; וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי ה', אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי. ובע"ה זה יקרה בקרוב ממש בהתגלות משיח צדקנו.
