החבר ההומוסקסואל הנזכר ב
רשימתו של יואב שורק, זה שסיפר לו על האבל שחש כשהכיר בכך שלא יוכל להקים משפחה רגילה, הוא כנראה אני. לפני שנים אחדות התחיל בינינו שיח בנושא, ומאמרו מספק הזדמנות לחזור אליו ולהעמיקו.
יואב כותב ש"לגיטימציה" חברתית לתופעה מובילה להתפשטותה גם אם השלכותיה אינן נעימות, ומביא שלוש דוגמאות: הומוסקסואליות, גירושין והתאבדויות. את ההתאבדויות אני מעדיף להניח כרגע בצד. אבל מה באמת קורה עם גירושין ונטייה מינית? ובכן, בניגוד לדברי יואב, המחקר בתחום אינו מצביע על גידול במספר האנשים המגדירים את עצמם הומוסקסואלים. גם במדינות הפתוחות והסובלניות ביותר בנושא, הולנד ודנמרק, מדובר באותו שיעור מכלל האוכלוסיה, כארבעה-חמישה אחוזים. אציין כאן רק מחקר אחד, של ריצ'רד ליפה מאוניברסיטת פולרטון, שנערך באמצעות שאלונים ברשת האינטרנט וכלל כ-200 אלף נשאלים מ-53 מדינות. אחוז ההומוסקסואלים והלסביות מכלל האוכלוסיה יצא דומה בכל מקום.
כיצד אם כן אנו שומעים בכל שנה על עוד אנשים היוצאים מהארון? הסיבה קשורה בשינוי שחל בהבנת מוסד הנישואים. פעם הנישואין היו פונקציה חברתית. בני הזוג לא היו חייבים למצוא עניין זה בזה. כל שהיה עליהם לעשות הוא להסכים לבחירה שההורים דאגו מראש לסדר להם. איכות חייהם כנשואים לא הטרידה איש. כיום, לעומת זאת, בני הזוג מחפשים אהבה. הם מבקשים להרגיש טוב עם האדם שיחיו איתו את חייהם. הם רוצים בן ברית לחיים. בעיניי זו הגשמה עמוקה של תפיסת הנישואין ביהדות: ברית בין איש לאישה. ולדעתי זו גם הסיבה לכך שההלכה פסלה בשלב מסוים שתי חלופות שזכו בזמנו ללגיטימציה הלכתית: פוליגמיה ופילגשות. כי בת הזוג אינה "פונקציה", אלא בת ברית. כשזה קיים בנישואין זה נפלא. וכשלא - מנסים למצוא אדם שאיתו זה כן יעבוד.
ואז מגלים גם עוד דבר. שמסגרת נישואין הטרוסקסואלית, כמו כל מסגרת אחרת, יכולה להתאים להרבה מאוד אנשים, אך לא לכולם. לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. והללו אינם מסוגלים, ירצו ככל שירצו, לתפקד בזוגיות הטרוסקסואלית בצורה תקינה. כפי שרוב בני האדם ההטרוסקסואלים, יש להניח, היו מתקשים מאוד לתפקד בזוגיות עם בני מינם (נראה שרובם נגעלים מעצם המחשבה על כך, ובצדק).
רווקות מבוגרת, אימהות חד-הוריות, גירושין ויציאה מהארון - כל אלה הם עסקת חבילה שבאה עם המודרנה ועם מודל הנישואים שלה, זה שיש עמו בחירה ואהבה וברית ואחריות. אנשים נמנעו מלצאת מהארון לא מפני שהייתה לנו חברה צדיקה וקדושה, אלא כי הם פחדו מסנקציה חברתית אלימה, חרם, פיטורין מעבודה, מעצר, טיפול פסיכיאטרי כפוי וכן הלאה. ככל שהפחד הזה נעלם, מתרבים האנשים הבוחרים לא לחיות את חייהם כמו סוכני מוסד, אלא להגיד בפשטות מה שהם. לכן קביעת בית המשפט העליון בארצות הברית על הכרה משפטית בנישואים חד-מיניים אינה יוצרת מציאות, אלא נותנת גושפנקה למציאות קיימת.
בחברה מודרנית וחופשית שאיננה כופה באלימות הישארות בארון, אנשים יוצאים ממנו כי פשוט נמאס להם להתחבא על לא עוול בכפם. הם לא רוצים להחריב ולקעקע את מוסד המשפחה ולא את החברה. הם (אנחנו) רוצים מה שכל אדם רוצה. שיקבלו אותנו כפי שאנחנו. שלא נצטרך להסתתר ולשקר. ושכשנבוא הביתה אחרי יום עבודה, יחכה לנו שם אדם שאוהב אותנו ואנו אוהבים אותו. גם אם עברנו תהליך של אֵבל על המשפחה שחלמנו עליה ושלא תהיה לנו, אֵבל אינו נמשך לנצח ומגיע זמן שהכאב מפנה מקום לתקווה חדשה.
גם חלום ההורות הוא חלום שיציאה מהארון אינה גורמת לוותר עליו. הפתרונות שפותחו למען אלה שלא זכו לפרי בטן (כגון הפריית מבחנה ופונדקאות) ידועים, וישראל מובילה ביישומם; למרות המורכבות האתית, סבלם של חשוכי הילדים הוא הקובע. אנשים הומוסקסואלים החולמים על הורות לא צריכים לצאת מכלל זה. בכלל, ההתנגדות להכרה בזוגיות והורות הומו-לסבית מעמידה אותנו במלכוד שבו נחטוף גינוי על כל דבר שנעשה. אם לא נרצה זוגיות וילדים - יגידו שאנו ילדותיים, חומקים מאחריות ומעדיפים הוללות פרוצה על פני מחויבות בוגרת. אך כשאנו אומרים שרצוננו בחיי משפחה - אומרים לנו שבכך באנו לקעקע את יסודות המשפחה.
בסיכומו של דבר, יש לנו חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שסוף העולם אינו מתקרב. לא כולם הולכים להתגרש ולצאת מהארון. להפך: היום יותר מאי פעם רוב האנשים הולכים לחיות חיי משפחה וזוגיות מספקים, מאושרים ואיכותיים, כיוון שניתנת להם האפשרות לבחור ולהתמודד עם התוצאות. הדבר יבוא לידי ביטוי, מן הסתם, גם ברווחה הרגשית שלהם ושל ילדיהם, וכתוצאה מכך, בבריאות החברה כולה. והחדשות ה"רעות" הן שהמיעוט של שונים וחריגים יישאר כאן ולא ילך לשום מקום. אנו נלך ונשתלב יותר ויותר בתוך הקהילה הכללית - כולל זוגות חד-מיניים, הורים בודדים חד-מיניים וזוגות חד-מיניים עם ילדים. זה יקרה כי הארון שישבנו בו עד עכשיו נרקב והתפרק. ולכן עדיף להתרגל לרעיון.
השאלה הגדולה היא איזו חברה אנו רוצים לבנות: כזו ששומרת על חזות יפה ונקייה, שאין בה מרעין בישין כמו גירושין, חד-הוריות ויציאה מהארון, אך בתוכה חוגגים פריצות, צביעות, אומללות וסבל - או חברה המרגישה די חזקה ובטוחה להכיל מספר מצומצם של חריגים. אני מאמין שכולנו נרוויח אם במקום לקדש מלחמה על ההומוסקסואליות, נחשוב ביחד כיצד אנו בונים חברה המחזקת את מוסד המשפחה ודואגת לרווחת הילדים, ולצד זאת דואגת גם לאלו שאינם מוצאים את מקומם במסגרת זו אך עדיין חשים צורך להשתייך, לתרום, וגם לאהוב ולהיות נאהבים.
